שדה פרחים

מאז שעברנו להודו לפני שבוע וקצת משהו משובש איתי. אין לי אנרגיות בשיט, לא משנה כמה אני ישנה. הגוף שלי מרגיש כבד ומותש. אין לי סבלנות בכלל, במיוחד לבת הזוג. גם היום הולדת שמגיע תכף מערבב אותי. דברים עולים סביב כמה אני מרגישה אהובה בחיים שלי. זה מורכב, כמעט 4 חודשים לתוך טיול במזרח, רחוקה מכולם חוץ מבת הזוג. לא הכרתי חברים כל כך לאורך הדרך, בטח שלא חברי נפש. פה ושם נשמות טובות, אבל לא דברים שהחזיקו לאורך זמן או הלכו עמוק. מעקצץ לי כבר להפריד כוחות לכמה זמן. לא כל כך מבינה מה עובר עלי. לא מחוברת לרצונות שלי מאוד, למרות שיש ניצוצות של. משיכה לסדנאות של יצירה, חזרתי לצייר קצת, טיפ טיפה לכתוב. כמה זמן לא כתבתי. אבל יש גם דאון שאני כל יום מחדש מנסה לא להעמיק. יום הולדת 28 נראה לי בהחלט מערבב אותי. מוזר להיות בהודו. בימים האחרונים עבדתי קצת בעבודה שהתחלתי מרחוק אז זה העסיק אותי. העבודה מרגישה כמו עבדות למען האמת, השכר בכלל לא מכסה את כמות הזמן שאני צריכה להשקיע בזה, ואני מרגישה מנוצלת ועצבנית. מצד שני זה כסף, גם אם גרושים. אין לי כוח לחזור לחפש עבודה מרחוק, התסכול שבלהרגיש שאני מתחילה מאפס, ושכל הניסיון שצברתי ב10 שנים האחרונות לא רלוונטי למה שאני יכולה למצוא עכשיו. הו וול. אני קצת בוכה בימים האחרונים ונראה לי שזה משחרר משהו, נראה לי שגם הבטן שלי מרגישה יותר טוב. ברור לי שכאבי הבטן קשורים לרגשות, ובטי שרגשות אצורים, אבל מה אני אמורה לעשות עם המידע, אני לא יודעת.