שדה פרחים

יש כאב גדול בלאהוב אבל לדעת שזה לא נכון. אני כועסת עליה שהיא לא מה שאני רוצה שהיא תהיה, אבל היא לא יכולה, כי היא מה שהיא כן. ואני לא מצליחה לקבל את זה. אני לא חושבת שזה מדויק. אני לא רוצה לקבל את זה, אני לא חושבת שאי פעם ניסיתי. אני רוצה דברים אחרים ממה שיש לה לתת לי ושוב ושוב התעקשתי עליהם, לרוב בדרכים לא נבונות כי לא ידעתי אחרת, חמלה אלי וכו, ובזמנים אחרים פשוט נכביתי לחלוטין כדי לא לרצות את מה שאני לא יכולה לקבל. שוב אני שם, בכבויה. ואני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיה. אני חושבת אחורה על פרידות אחרות שהיו לי. פרידות ומוות היו האירועים הכי נוראיים בחיים שלי, כנראה יותר מכאבים פיזיים מחרידים שסבלתי. הכאב בלב בלתי נסבל. אני לא מרגישה שאני יכולה אפילו לגשת למחשבה על הפרידה ממקום רגשי כרגע, אין לי דרך לגשת לזה. בעצם בדיעבד ככה זה היה בכל פרידה שנפרדתי, פשוט ידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות, באיזה חסד אלוהי של בהירות, ויכולתי לעשות את זה מיד. הסברתי את זה מעצמי הרבה זמן עד שברגע אחד לא יכולתי יותר וראיתי בבירור ועשיתי את הדבר. וכאן, שנתיים אני חושבת על זה. כל יום וכל שעה אני מודעת לזה שאני לא שמחה בקשר הזה, לא מקבלת את מה שאני רוצה, סובלת יותר ממה שהייתי מאחלת לעצמי. היו זמנים שקיוויתי לרגע של בהירות, אני לא ממש מקווה לו יותר. מתישהו לפני כמה חודשים נכנס לי ג'וק לראש, שברור לי שאין עתיד לקשר הזה. אני לא יכולה לדמיין עתיד. במיוחד מאז שאני יותר ויותר חולמת על משפחה, והיא לא רוצה ילדים, וגם אם היא הייתה רוצה אני לא בטוחה שהייתי רוצה שהיא תהיה אם ילדיי. ועדיין, אני אוהבת אותה, ואני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיה. כבר שנתיים אני חושבת, ניפרד ויהיה לי טוב יותר, ניפרד ולא תכאב לי הבטן כל כך. אני לא יודעת. אני פוחדת להיות לבד. אני פוחדת להיות לבד בהודו. אני עצובה מאד להיות בלעדיה. כשאני חושבת על זה אני רק רוצה להחזיק אותה קרוב. אני לא יודעת אם זאת אהבה או חרדה. אנחנו לא מפסיקות לריב מאז שאנחנו בהודו, אני מודעת לזה שלפחות חמישים אחוז זה בגלל שהיא עולה לי על כל העצבים, אני לא סובלת אותה רוב היממה. זה חרא, להגיע למצב שאת שונאת את מי שהכי קרוב אלייך. אני שונאת אותה הרבה מהזמן. כנראה כי היא לא נותנת לי את מה שאני רוצה. זה נשמע לי כמו תינוק שלא מקבל את מה שהוא רוצה. אבל בסוף אנחנו אנשים ויש לנו צרכים, ואין לנו מה לעשות בקשר שאנחנו לא מקבלים ממנו. יש בי מקום שתוהה אם זה משרת אותי, להיות כל כך הרבה זמן בקשר שאני יכולה to hold back מלהתמסר עד הסוף עם הלב שלי, כי יש לי את הסיפורים שלי, שזה לא בטוח, ואני לא מקבלת חזרה כמו שאני נותנת, ואני לא מקבלת את מה שאני רוצה. הלב שלי יכולה להישאר על אד קטנה, לא להיפתח עד הסוף, לא לאהוב עד הסוף. המילה אהבה מרגישה לי כל כך זרה, כבר הרבה זמן. ועדיין, אני חושבת אותה ועולים לי הפנים של אחותי הקטנה. של אחי. יש בי אהבה, אני יודעת, פשוט אין לי גישה אליה. המטפלת הזוגית אמרה שאהבה היא given, השאלה פשוט מה חוסם את הדרך אליה. מה חוסם את הדרך שלי לאהבה? את הדרך לאהבה שלי? זאת שאלה מעניינת. אני לא יודעת איך להתחיל לגשת אליה. זה מזכיר לי שפעם הייתי בתרגול של לשאול שאלה ולתת לתשובות להגיע אלי. אני מניחה שהודו זה מקום טוב לעשות בו את זה. אני לא מאמינה שאנחנו פה רק שבוע ויומיים, זה מרגיש כמו חודש. האינטנסיביות. אני מאד רוצה לעשות קורס ויפסנה ורוב הקורסים מלאים בחודש הקרוב. מצאתי אחד שנמצא הכי צפונה בהודו, יש שם 10 מעלות כרגע, והוא במקרה פנוי. הוא גם נמצא 20 שעות נסיעה מאיפה שאני עכשיו. זה אומר להתפצל בפעם הראשונה בטיול, אחרי 4 חודשים. אני מתגעגעת לעצמי. היומולדת שקרב רק מדגיש כל מיני דברים, אני עוד לא מעיזה להסתכל בדיוק על מה. אני יודעת שזה הזדמנות טובה בשביל משהו. איזו ספירת מלאי. 28 מרגיש לי כל כך גדול וגם כל כך קטן. מקודם הסתכלתי על שריטה ביד שלי וחשבתי עלי הילדה נשרטת ונחבלת כל הזמן, זה נגע בי. אני רוצה להרגיש את האהבה. שלי אלי, של היקום אלי. של מי שאוהב אותי אלי. משהו לא נותן לה לעבור אלי. מרגישה עצבות גדולה בימים האחרונים, ויש בה גם משהו נעים, מנחם, משהו שמרגיש חי. הייתי שמחה ביומולדת להרגיש בחיים. אולי טבילה בגנגס זה מה שצריך.