התחלתי וסיימתי לקרוא ספר מחרמן למדי, the sex therapist next door. נתקלתי בו בחיפושיי אחר ספרות לסבית בדס"מית, ולמרות שידעתי שהוא לא בדס"מ זה עדיין משך אותי. סקס תרפיסטית מבוגרת יותר שנשבעה לא להתאהב שוב אחרי קשר מתעלל, בחורה צעירה יותר וחרמנית ומשתוקקת. מדגימות אקטים מיניים בסדנאות מול עיניים של זוגות לסביים. מיליון סקס וכימיה ובעיקר מתח מיני פסיכי. וכמובן, הדבר שהכי מחרמן לסביות, אהבה. הכתיבה הייתה מגוחכת ועצלנית בכל מה שלא היה קשור לסקס, וגם לפעמים קרינג'ית במה שכן קשור לסקס, אבל זה היה גם מחרמן בטירוף והאמנתי למתח ולכימיה ביניהן. לקח לי בערך יומיים לסיים, אתמול בלילה פשוט קראתי וקראתי עד שנגמר, לא יודעת מתי הלכתי לישון, לא רציתי לבדוק.
זה עשה לי חשק לחזור לפנטזיות שלי, ולחזור לכתוב סיפורים. בשנתיים האחרונות התנתקתי מהחשקים שלי ונכנסה לי בושה סביב הרבה מהם. התעמעם האור על החשק המיני והרצונות. כבר זמן מה, לאט לאט, אני שמה לב לחשקים מתעוררים שוב. לסקרנות. אני לא בטוחה מה לעשות עם הבושה שאני מרגישה, אבל יש לי תחושה שתשומת לב איטית היא המפתח. לשים לב למקומות שמתעוררים בי ולתת להם להיות בי.
אני רוצה לכתוב סיפור. אובייסלי שמתי לב לדברים שחירמנו אותי בספר שקראתי, ואני מנסה לרשום אותם בראש בשביל השראה. דינמיקה בין אישה מבוגרת לצעירה יותר. ריצוי והערצה. איכשהו קשה לי לתת מילים לדברים, למרות שהפרקטיקות לא זרות לי. אולי זו הבושה. גם בבושה יש משהו מחרמן. לפני שלוש שנים התמסרתי לפנטזיה על הבחורה הצעירה והנזקקת, היום אולי המילה משתוקקת עושה לי את זה יותר. הלרצות מאד.
אני לא בטוחה מאיפה להתחיל לכתוב. נעזוב את זה שאני כבר בקושי כותבת בכללי ואני לא יודעת איך לחזור, נקודה. אני מניחה שאפשר להתחיל לכתוב מאיפה שאני נמצאת. עוררות מתחילה וזוחלת לאיטה, מדגדגת את הגוף לחיים.