הגעתי היום עם הזריחה. נסיעת הלילה הראשונה שלי, סמי סליפר שהיה לא נוח בעליל, אבל סך הכל שרדתי יפה.
דראמסללה מהממת, ההרים, האוויר, הכל פתוח, יער, עצים. אני מתה על זה. רישיקש סגרה עלי, היו שם דברים יפים אבל זה היה טו מאץ'. פה אני שומעת ציפורים במקום צפירות.
התפצלתי מבת הזוג בפעם הראשונה בטיול של 4 חודשים. אני מתגעגעת אבל גם מרגיש טוב להיות לבד פתאום. גם מפחיד ומחשיש אבל אני סך הכל מתרגשת.
מחר מתחיל קורס ויפסנה שאני רוצה לנסות להשתחל אליו. הוא מלא לגמרי, כמו כל שאר הקורסים שלהם, אבל אני בונה על זה שאיזו תיירת החליטה להבריז ברגע האחרון ולהעניק לי את מקומה. אם אצליח להיכנס אתנתק מהטלפון ל10 ימים של מדיטציה ושתיקה, לקום כל יום ב4 בבוקר ולמדוט כל היום. אף פעם לא הבנתי את הרתיעה של האנשים מהשתיקה, זה החלק הכי לא קשה בשבילי. מה שקשה זה להיות לבד עם המחשבות. כמובן לא עשיתי 10 ימים של שתיקה, אבל עשיתי 3 וגם סוגשל 5-6 וזה באמת היה כל כך נעים לא לדבר ושאף אחד לא מדבר איתי. זה עדיין רועש להחריד כי המחשבות על טורבו נוןסטופ. אני כל כך רוצה כבר לעשות ויפסנה מלאה, לפני שנה הלכתי לדגניה והייתי שם 3 ימים עד שהיה לי חום גבוה ואמרו לי להתחפף. התבאסתי ממש אבל נהייתי כל כך חולה אחר כך שזה היה ממש לטובה. האם עכשיו זה הזמן שלי? יתכן.
עוד שעתיים הקבלה שלהם נפתחת אז אלך לשאול אם יש ביטולים, ואם אני יכולה לבוא מחר ולראות אם יש משהו של הרגע האחרון. משום מה זה ממש מלחיץ אותי לדבר איתם. אני פוחדת שהם יהיו ממש לא נחמדים ומתנשאים, שכאילו מה חשבתי לעצמי שאם הקורס מלא אני אוכל להיכנס. זה לוחץ לי שם על איזו נקודה. אולי משהו שקשור בלהיות חלק. בכל אופן, אני יודעת רציונלית שאין לי שום דבר להפסיד, ואם הם יהיו לא נחמדים אז וול, זה פשוט מה שזה. היידה.
אני כבר רואה איך להיות לבד מאלץ אותי לייצר עוד אינטראקציות עם זרים. מאלץ במובן הטוב של המילה. אני מטיילת כבר 4 חודשים ואיכשהו אני מרגישה שכמעט ולא היו לי הרפתקאות, לא מהסוג שקיוויתי להם, ואני משערת שזה קשור ללטייל בזוג, וגם לאיזו מונוטוניות שהתקבענו לתוכה. אני כמעט לא רוצה לעשות את הויפסנה רק כדי שיהיה לי את הזמן הזה לעצמי לבד, אבל אני יודעת שיכול להיות לי אותו גם אחרי הויפסנה.
קראתי ספר רביעי במספר בקטגוריות ספרות לסבית מחרמנת, והוא מוצלח ביותר. אכתוב עליו בפוסט אחר.