אני לא יכולה שלא להרגיש שהייתה ויפסנה מהממת ואז הלכתי והרסתי הכל. המחשבה הזאת עולה לפעמים ואני יכולה גם לראות שזאת רק מחשבה. כשאני בגוף ובתחושות ובלב אני יודעת שאני לא מתחרטת על שום דבר שעשיתי. הלב היה פתוח ואוהב ואני לא יכולה לשלוט ברגשות שלי. אני יודעת שעשיתי בחירות שקרוב לוודאי יפגעו באדם שאני הכי אוהבת, ועדיין אין בי הרבה חרטה. מדי פעם כן אני מרגישה שהרסתי את הכל, למה הרסתי הכל, למה עשיתי את הדבר הזה. מחר היא מגיעה לכאן ואני אספר לה מה קרה. הכרתי מישהי, היה לנו חיבור (מיוחד, חזק, כנראה אשמיט את זה), וחציתי גבולות של הקשר שלנו. דיברנו הרבה בעבר על א.מונוגמיה, על זה שאם מישהי תכיר מישהי אחרת ויהיה שם חיבור שהיא תרצה לבדוק אנחנו יכולות לדבר על זה. וזה מה שקרה, הכרתי מישהי, הרגשתי משיכה ואז גיליתי שאני ממש מחבבת אותה, ואז הבנתי שזה הדדי. ודיברנו על זה, ואמרתי שלא יכול לקרות בינינו כלום, ולא התנשקנו ולא היה שום מגע מיני. אבל חלקנו חדר ומיטה, ואחרי שהאור כבה החזקנו ידיים, ומפה לשם היינו ערות עד שהיה אור בבוקר, ולא היה שום סקס פיזי אבל האנרגיות שזרמו בינינו היו כל כך חזקות. הייתה שם אינטימיות כל כך מיוחדת. הרגשתי נחשקת באופן שלא הרגשתי כל כך הרבה זמן. זה הרגיש כל כך טהור ופשוט, אהבה ותשוקה שזרמו בינינו ועלו על גדותיהם. כמובן שכל הסיטואציה של זה אסור רק הייתה כל כך הרבה יותר מחרמנת. כמובן שזה שעשינו ויפסנה 10 ימים ביחד רק הפך אותנו ליותר פתוחות ורגישות והכל היה כל כך raw. אבל גם זה פשוט היה מיוחד, והרגיש נכון, למרות שידעתי שזה כנראה יפגע במי שאני אוהבת, היה שם משהו שהרגיש כל כך נכון. ולמחרת היא עזבה, שזה אתמול. ונשארתי עם כל כך הרבה רגשות. הרבה עצב, על הבת זוג והתחושה שהרסתי הכל, שהיא הולכת כל כך להיפגע ולכעוס, שאולי היא תרצה להיפרד, למרות שאני לא חושבת. תחושות אשמה, שעשיתי משהו לא בסדר, למרות שבמובן מסוים אני לא מרגישה ככה. אשמה שאני לא מתחרטת, למרות שגם אני גם מתחרטת באופן מסוים. ועצב על זאת שעזבה. היא נסעה לחודש במקום לא רחוק, שלוש שעות נסיעה. אבל אני לא יודעת אם אני אראה אותה שוב. שתינו הרגשנו שכן, זה הרגיש לא גמור, אבל אני לא יודעת מתי זה יקרה אם כן. אנחנו מתכתבות קצת מאז שהיא עזבה, אבל אני יודעת שאולי אצטרך להפסיק לדבר איתה אחרי שאספר לבתזוג. והלב שלי עצוב.
זה בא בגלים, הכל, מערבולות של תחושות. אני יודעת שרגשות חולפים, האינטנסיביות לא תישאר כל הזמן, וזה גם עניין של במה אני מתרכזת. אם אני שוכבת במיטה ומשחזרת את הרגעים המתוקים בלילה המיוחד הזה. אם אני חושבת שוב ושוב על מה אגיד לבתזוג ואיך היא תגיב. אני מנסה להישאר עם התחושות, להתבונן. בגלל זה לפעמים אני מרגישה שדפקתי לעצמי הכל, שהייתה ויפסנה כל כך מיוחדת וטובה, וסיימתי בתחושות כל כך טובות, ואז סיבכתי לעצמי את החיים. למרות שאני גם יודעת שזה רק סיפור. המציאות קורית ודברים משתנים כל הזמן.
דרמקוט היא מקום טוב להיות בו עכשיו. היום המזג אוויר קריר יותר. זה היום הראשון שאני לבד בו אחרי הויפסנה וזה מרגיש חיוני. מחר בת הזוג מגיעה ואני אספר לה, ולמחרת יש לנו טיפול. אני אוהבת אותה ומתגעגעת אליה, חשבתי עליה הרבה בויפסנה. חשבתי שאנחנו צריכות להתחתן אחרי שאקבל את האזרחות הגרמנית שלי שנה הבאה. היו לי רק תחושות טובות ואוהבות כלפיה, המון חמלה ואהבה. כשהתקשרתי אליה אחרי שהחזירו לנו את הטלפונים בכיתי מרוב התרגשות וגעגועים. אני שמחה שאני רואה אותה מחר, וגם פוחדת ממה שיהיה. יש בי מקום שמרגיש שנתמודד עם זה, שזה כנראה יהיה פחות גרוע ממש שאני חושבת. אני יודעת שהיא מבינה מה זה, להרגיש דברים לבנאדם אחר. אבל יש את האספקט של המימוש של זה. קשה לי להשתמש במילה בגידה אפילו שאפשר לקרוא לזה ככה. היא מרגישה לי כל כך חדגונית, צבע אחד, חזק ודרמטי ומוחלט. אין שם חמלה, אין שם ניואנסים. האמת שלא חשבתי שאני אבגוד בה אי פעם. חשבתי שהכוח רצון שלי חזק יותר הפעם, יותר מאשר כשהייתי צעירה יותר וזה קרה עם אחרות. שאני מבינה יותר את עצמי ואת הא.מונוגמיה שלי. ואולי בגלל זה אין בי חרטה במובן מסוים, כי שום דבר שם לא הרגיש מלוכלך, הכל הרגיש פשוט טהור, שני לבבות וגופים שנמשכו והתמגנטו זה לזה ולא הצליחו לשלוט בזה. אפילו שכן גם הייתה הרבה שליטה כי את הרוב לא עשינו, לא התנשקנו, לא נגענו במקומות. החזקנו ידיים, התקרבנו עם הגוף, התכרבלנו. זה פשוט היה אנרגטי, אמוציונלי, רגשי.
בשבילה זה בכלל היה מיוחד, כי היא אף פעם לא הרגישה משהו כזה לאישה, או משהו כזה בכללי. משהו כזה זה שכל הויפסנה היא לא הפסיקה להסתכל עלי. היא ידעה איפה אני נמצאת ומה אני אוכלת, מתי אני לוקחת מנה שנייה. בשלב מסוים שמתי לב שהיא כל הזמן מסתכלת עלי. בויפסנה לא אמורים להסתכל בעיניים, את אמורה להסתכל רק למטה כל הזמן, לא ליצור קשר בשום אופן עם אחרים. והרגשתי אותה שוב ושוב מסתכלת עלי. פעם אחת החזרתי לה מבט, כדי שתבין שאני שמה לב ושתפסיק. זה היה מוגזם בשלב מסוים, רציתי להתרכז במדיטציה. אבל כמובן שגם היה משהו נעים בתשומת הלב. ביום ה10 אחרי שהיה מותר לדבר נעמדנו יחד בתור למשהו, והיא אמרה סליחה. שאלתי למה היא מתכוונת, והיא אמרה שהיא יודעת שאולי היא גרמה לי להרגיש לא בנוח. אמרתי ששמתי לב שהיא הסתכלה עלי הרבה, והיא אמרה שכן, שהזכרתי לה איזו שחקנית באיזו פוזה שישבתי בה. אחר כך כשכבר דיברנו על זה שיש מתח בינינו, היא הסבירה לי מה עבר עליה. היא לא הפסיקה לחשוב על זה שצריך להיות פוסטר ענקי של התמונה שלי בחדר שלה. ימים ושעות זה כל מה שהיא חשבה עליו. איך שהיא הסבירה את זה, קשה לי לתאר. איך שהיא דיברה עלי, קשה לי לתאר במילים, את הטון שלה. הרגשתי את הלב שלה כל כך פתוח אלי, באופן הכי טהור ותמים. היא אמרה שהיא לא הפסיקה לחשוב עלי כל הויפסנה, ושהיא הרגישה כזה pull אלי שהיא לא חוותה אף פעם. אני גם הרגשתי את ה pull הזה, אבל הייתי שם בשביל למדוט, ולא התייחסתי לזה. רק ביום יומיים האחרונים הרשיתי לעצמי גם להסתכל עליה חזרה. לפנטז עליה. אחרי שהיה מותר לדבר התחלתי להכיר אותה והבנתי שהיא כל כך מתוקה. היה לנו קליק מיידי, דיברנו עוד ועוד, והבנתי שאני ממש מחבבת אותה. ביום שאחרי בילינו את כל היום ביחד. כל הזמן גנבתי מבטים כשהיא לא הסתכלה, איך שהיא מדברת עם אחרים, היא הייתה כל כך יפה ומקסימה. ככל שהיום התקדם היו בינינו יותר ויותר מבטים מלאי משמעות, עד שהתחלתי לחשוד שזה לא בראש שלי, הוייב שיש בינינו. מאוחר יותר, אחרי שהכל נפתח בינינו, היא אמרה לי שהיא הרגישה כאילו היא בדייט כל היום. קשה לי להסביר את המתיקות שהייתה בכל הרגעים האלו, איזו פשטות כזאת של להיות ברגע, פשטות ותמימות של אחרי עשרה ימים של ויפסנה. הרגשתי שקיבלתי מתנה כזאת יפה. היא אמרה שהרבה זמן היא לא הרגישה אהובה כמו שהיא הרגישה בלילה הזה.
היה לי נעים לכתוב את החלק האחרון, חיוך על הפנים שלי כל הזמן שכתבתי, ועכשיו הוא ירד. עצב. שהיא הלכה, שאני צריכה עכשיו להתמודד עם המציאות של מה שקרה ומה שבחרתי לעשות, ההשלכות של זה על מערכת היחסים שלי. עצב שאני לא איתה עכשיו, לא יכולה להיות קרובה אליה כמו שאני רוצה, לדבר איתה כמו שאני רוצה, להגיד לה את הדברים של הלב שלי. אני יודעת שעדיף לשמור את הכל על אש נמוכה עד שאדבר עם בת הזוג. יש לי פנטזיה שהיא תבין, ותיתן לי את הברכה שלה ללכת לראות אותה שוב. זה מצחיק לחשוב מה יכול כבר לקרות עם זה גם אם נתראה שוב, גם אם נחליט לבדוק את החיבור בינינו. היא הודית, היא מרוששת אז זה לא שהיא יכולה לטייל למקומות אחרים מחוץ להודו, ואני בזוגיות, בונה חיים עם מישהי, רחוקים מהודו. אפילו שהתחלתי להתאהב בהודו לגמרי. האזור הזה כל כך יפה, דרמקוט, ואני חושדת שיש רק עוד יופי בעוד אזורים בהימצ'ל. אוף, הלב. כשעמדנו לצאת למונית שלה והיא אספה את כך החפצים שלה, שאלתי אם יש לה את הכל. היא אמרה שכן, רק אין לה אותי. המבט שלה בעיניים, איך שהיא מסתכלת עלי, קשה להסביר מה זה עושה לי בלב.
אני לא יודעת אפילו למה אני כותבת על זה פה. אולי אסתיר את זה בשלב מסוים. אין לי רצון באף תגובה ששופטת אותי בסיטואציה. אני מנסה למצוא רק חמלה בלב שלי, כלפיי, כלפי ההודית המתוקה, כלפי הבת זוג המתוקה. כנראה שלכתוב על זה רק במחברת שלי לא היה מספיק ובגלל זה אני כותבת פה. נו טוב.