התעוררתי משתי בחורות ישראליות שדיברו מחוץ לחדר שלי, למרות שאני עם אטמים. שומעים את כל מה שקורה מחוץ לחדר. האמת שחלמתי חלום ממש נוראי, משהו על לאבד שפיות ואיזו כנסייה. בסוף קמתי לבקש מהן לדבר במקום אחר ואני ערה כבר שעה. אני לא מצליחה להירדם עם כל המחשבות. ראיתי שבת הזוג גם הייתה ערה לפני חצי שעה, למרות שהיא רצתה לקחת כדור שינה וללכת לישון מוקדם. הכי קשה החוסר וודאות. אני לא יודעת מה עובר עליה, מה היא חושבת או מרגישה, היא לא מדברת איתי. אני מריצה בראש את הדברים הכואבים שהיא אמרה, מכינה את עצמי לזה שהיא בטח תגיד עוד דברים, קשים יותר. חושבת על מה אני אגיד למטפלת הזוגית מחר. לא מצליחה למצוא נחמה בשום מקום. חושבת על ההודית והרגשות כבויים לי שם, נזכרת ברגעים מהלילה ואני לא יכולה להתרגש מהם. חושבת על האהבה לבת זוג, לחיים שרציתי לבנות איתה, וגם מרגישה כבויה. המוח שלי מתחיל ללכת להצדקות והתגוננויות. זה לא שזה היה מפתיע שזה קרה. אני כבר הרבה זמן מורעבת ללהרגיש רצויה כמו שהרגשתי בלילה הזה. כמו שהרגשתי בתחילת הקשר שלנו. היא שאלה אותי למה עשיתי את זה, לא ציפיתי לשאלה הזאת, ומאז אני חושבת על זה. לא תכננתי לעשות את זה, כשהתחיל לי הקראש עליה, לא הצעתי שנחלוק חדר כי רציתי לעשות איתה משהו, זה לא היה כזה. אבל בשלב מסוים החיבור בינינו היה כל כך חזק, כל כך עמוק. הלב שלי היה פתוח אליה. לא רציתי לוותר על התחושה הזאת. למרות שידעתי שאני עושה משהו שהולך לפגוע באדם שאני הכי אוהבת בעולם, לא רציתי לוותר על התחושה הזאת. על החיבור הזה שהיה כמו מגנט. על הלבבות שהתחבקו. אני לא יודעת אם זה הופך את זה לכואב יותר, שזה לא היה סיטואציה שפשוט נדלקתי על מישהי והייתי חרמנית עליה וקרה בינינו משהו. אלא שזה היה עמוק, רגשי. אבל זה אולי ההסבר ללמה עשיתי את זה. למה עשיתי את הבחירה האנוכית הזאת.
אני מנסה פשוט לקבל את המצב כמו שהוא בלי לנסות לשנות. לנשום לתוך זה. כמו בויפסנה. אין לי כאן שליטה על כלום. אני לא יודעת מה הולך לקרות. אני לא יודעת איך זה יגרום לי להרגיש מה שיקרה. אני לא יודעת כלום. אני יכולה רק לנשום מרגע לרגע ולראות מה קורה.
המיטה שאני ישנה עליה נורא לא נוחה, אבל אני כבר לא אחפש מקום חדש בלעדיה. עברתי חדר בכל יום ב4 הלילות האחרונים ואני עייפה מזה, מלחפש, מלארוז את התיק וללכת את העליות והירידות של דרמקוט. אני לא יודעת מתי היא תרצה שוב לחלוק איתי חדר. אולי זה בכלל לא הגיוני לעשות את זה עד שאנחנו יכולות להתקרב שוב, אם בכלל. הרגעים הכי קשים של הקשר שלנו בשבילי היה לשכב לידה בלילה במיטה והיא מרוחקת, ואני מרגישה בדידות כזאת עזה ובוכה בשקט לבד. לא יודעת איך מתגברים על סיטואציה כזאת ביחד. לא יודעת איך עושים את זה בהודו. לי יש עוד קצת חברות כאן, אבל לה אין כאן אף אחד, וגם היא התחילה להרגיש שהיא מיצתה את הודו. אני לא מיציתי, וגם אין לי באמת כסף לטוס עכשיו לאירופה. פתאום פחדתי שהיא תרצה לנסוע בלעדיי, לאירופה לחבר טוב שלה או לארהב למשפחה שלה. או שהיא תרצה שנעזוב ביחד ואני לא ארצה. יש בי מקום שלא רוצה לוותר על החיבור שהיה לי עם ההודית, או אולי פשוט על איך שהרגשתי איתה. כל כך בחיים. כל כך נחשקת. כל כך באלמנט שלי. כל כך חזקה וסקסית ויכולה. וגם אהובה, שזה אני מרגישה עם בת הזוג, אבל אולי הרגשתי את זה באופן אחר איתה. האינטימיות הייתה מיוחדת, משהו שאין לי כל כך יותר עם בת הזוג.
אני מניחה שנראה מחר. שהכל מרגע לרגע לרגע. אני לא יודעת איך להרים את עצמי מהמקום של הכל מרגיש חסר טעם וחסר משמעות. איך אני אמשיך לטייל בהודו בלעדיה? איך נתגבר על זה כשהיה בה כ"כ הרבה כעס וגועל? אני לא רוצה להיפרד, בכלל בכלל לא. כרגע אני לא מצליחה לדמיין את העתיד. אני רוצה שנחזור להיות אוהבות.
אולי זה גם לא היה סתם, שכל זה קרה. החיבור היה מיוחד בפני עצמו, עשיתי את הבחירות לא מתוך חסכים, אני לא חושבת. אבל גם כשאני מסתכלת על עצמי קשה להתעלם מהעובדה שכבר הרבה זמן אני כמהה לדברים שאני לא מקבלת בקשר. להרגיש נחשקת ורצויה דרך מיניות. וחשבתי עוד לפני הויפסנה על לפתוח את הקשר כדי לחפש את זה.
יש בי מקום שרוצה לסמס עכשיו להודית, לחפש אצלה נחמה. אבל אני יודעת שזה רעיון גרועה, מכל הכיוונים. ושזה לא ייתן לי נחמה אמיתית, כי מה כבר היא יכולה לעשות? אני כל הזמן פוחדת שהבת זוג תבקש לקרוא את הצאט איתה. אין שם איזה משהו חמור, פשוט ביטויים של אהבה ואכפתיות שיהיה כואב לה לקרוא. ואני נזהרת שלא לכתוב דברים חמורים שם, מתוך הפחד שהיא תרצה לקרוא. כמה קשה לעמוד מול הכעס והכאב של אדם שפגעת בו.
המוח שלי כ"כ ער עכשיו וכבר 1 וחצי. מתי אני ארדם? אני לא יודעת.