שאלה המטפלת הזוגית, ואני יודעת לאיזו תשובה היא ציפתה.
הדברים שלא אמרתי - אני מתחרטת שלא דיברתי על לפתוח את הקשר לפני חודשים, שלא דיברתי על הפטאליות של החסכים שלי במיניות ובחום בקשר לפני שנתיים, שלא התקשרתי אלייך באותו בוקר ואמרתי שיש מישהי שנדלקתי עליה ואני רוצה לעשות איתה משהו. אני מתחרטת שפגעתי בך.
אבל אני יודעת שאני אמורה להתחרט על זה שעשיתי את זה, להגיד שלא הייתי צריכה לעשות את זה. אני אמורה לספוג את ההאשמה שמוטחת בי. אני אמורה להרגיש כמו נבלית. אז אני אומרת את מה שהיא רוצה לשמוע כי להתעקש על האמת שלי לא יוביל אותי לשום דבר, לפחות לא עכשיו. אני רוצה לתת לה להרגיש את מה שהיא מרגישה ולומר את מה שהיא צריכה להגיד, אבל אני מתחילה להרגיש מתגוננת, מתחילה להרגיש שרוצים שארגיש אשמה ונבלית. שארגיש שעשיתי דבר נוראי. מה אם אני לא מרגישה? מה אם אני מרגישה שעשיתי את הדבר שגרם לי להרגיש הכי חיה ואהובה ורצויה מאז שאנחנו התחלנו לצאת?
חשבתי שהמשבר הזה יהיה הזדמנות לדבר בכנות סופסוף. אולי זה עוד יהיה ככה בהמשך. אבל עכשיו אני בוכה מהמחשבה שאני צריכה להמשיך להסתיר את מה שאני באמת מרגישה כדי לא לפגוע. להמשיך להגיד את מה שאני יודעת שמצפים שאני אגיד. ואני מרגישה שאני נחנקת.
אני לא יודעת כמה עוד אני יכולה להמשיך לשמוע את הדברים הקשים שיש לה להגיד לי. מרגישה נאיבית שציפיתי לשמץ של הבנה או חמלה. אני יודעת שאולי היא עוד תגיע. אני רוצה להישאר, להישאר איתה בקושי, להישאר ולהכיל אותה. אבל גם הסף שלי ללהרגיש אשמה הוא לא גבוה. לא יודעת איך נשרוד את הימים הקרובים. יש לי אימפולס לברוח, לנטוש, לשחרר את הדבר הזה, זה לא שווה להרגיש ככה. אבל גם אף פעם לא נשארתי. כל פעם שעשיתי משהו כזה הלכתי. בגדול. אף פעם לא נשארתי להתמודד עם הרגשות של האדם מולי. ואני חושבת שאולי יש פה משהו לחוות, להכיר על עצמי. אבל האימפולס לברוח, הוא חזק.
היא אמרה שכל מה שאני רוצה זה ללכת לבחורה הזאת ולהיות איתה. זה לא נכון. אני רוצה להיות בקשר הזה ולהיות איתה. אבל כשהיא דוחקת אותי לפינה עם האשמות כל מה שאני רוצה זה לברוח לכל מקום אחר, וכן, גם אליה.
את מתחרטת? לא יודעת כבר על מה אני מתחרטת. נזהרת שלא לקרוא לעצמי מטומטמת על כל החרא הזה שהכנסתי את עצמי אליו.