הציפור קואל משמיעה את קריאתה ואני מרגישה שמשהו קצת שלי. מעניין למה היא קוראת. היא פחות רועשת כאן מאשר בתאילנד, כמובן שיש גם הרבה פחות מהן, אבל לדעתי הן גם קוראות פחות. אולי כשהן הרבה הן רק נשמעות כמו אחת שקוראת וקוראת, אבל בעצם הן מחליפות מאחת לאחת. זיהיתי עכשיו אחת משמיעה את השיר שלה במרחק, שנשמע יותר כמו קריאה היסטרית. לא הייתי בטוחה שאני זוכרת מה השיר שלה, אבל עכשיו היה לי ברור שזה זה.
הייתי צריכה לישון עם אטמי אוזניים. אולי זה לא היה משנה ועדיין הייתי מתעוררת מוקדם, כמו שאני עושה בשבוע האחרון, אבל לדעתי התעוררתי מקולות פעמונים שהיו קרובים מדי. התעוררתי עם צורך בנפרדות. לדעתי הלכתי גם לישון איתו. הימים האחרונים התהפכו לטובה. מה זה התהפכו לטובה, גישרנו על המרחק שנוצר וגם על זה שהיה עוד קודם, והצלחנו להיות בכאב ביחד. אנחנו אומרות שאנחנו בסדנה זוגית אינטנסיבית. מדברות על הכאב, על הדברים שהיו שם ולא דיברתי עליהם והצטברו בי עד כדי פיצוץ, על מה זה אומר לבחור אחת בשנייה. להביא את עצמנו לקשר גם אם זה אומר לומר דברים שיכאבו לצד השני.
אני חושבת שלא שמתי לב אף פעם לצורך שלי להיות מטפלת של הפרטנרית. זה כן הרי משהו שמשך אותי אליה בהתחלה, ראיתי שיש בה איזו ילדה נזקקת שרציתי לאהוב ולדאוג לה, לטפל בה. התפקיד שאני עוטה על עצמי, שהוא מאד בא ממני, להחזיק את הדברים בפנים, לא להיות חלשה, לדאוג קודם כל לה, הוא מכרסם בי. הוא תמיד כירסם בי וגרם לי לעזוב כל מערכת יחסים משמעותית שהייתי בה. כי בסוף אני לא עומדת בזה, אני קורסת תחת האחריות הזאת שעטיתי על עצמי, ואז אני עושה משהו. בוגדת, מתאהבת, הולכת רחוק ולוקחת נפרדות בלי לראות בעיניים. ואז אני מרגישה מאד אשמה. ואז אני לא יכולה להרגיש יותר אשמה, אז אני נפרדת. זה מעניין שלא שמתי לב לדפוס הזה ככה עד עכשיו, למשיכה לנשים שאני יכולה לטפל בהן. Savior complex. תהיתי אם זה קשור לזה שאני רוצה לטפל בהן, עד שאני כבר משכנעת אותן שאני מקום בטוח, ואז הן מתחילות להצטרך אותי, להצטרך את הדאגה שלי, והתחושה הזאת סוגרת עלי. שאני רוצה לטפל בהן כל עוד הן לא תלויות בזה. אבל לא יודעת, זאת נשמעת לי כמו סתם פרשנות לא אדיבה כלפיי.
אני יודעת לזהות שגם עם ההודית היה שם את זה, את הרצון לדאוג לה. שזה מעניין הדפוס הזה, כי בעצם יש גם מאד חזק את הרצון שידאגו לי. את הרצון שיטפלו בי. שאני לא אצטרך להחזיק, שיחזיקו בשבילי. ההודית הביאה לי פאי מנגו. הוא היה אחד הדברים הכי טעימים שאכלתי בהודו. עכשיו אני חושבת עליו ורוצה אותו שוב, אני לא בטוחה איפה היא קנתה אותו. בא לי לשאול אותה. אולי מטבעו היה להיות חד פעמי, כמו הנוכחות של ההודית בחיי. בכל אופן, זה ריגש אותי שהיא הביאה לי פאי מנגו. משהו לאכול. מחוות של אוכל נוגעות לי במשהו עמוק. זה לא טבע הקשר שלי עם בת הזוג. היה משהו בהודית שזיהיתי, חום ודאגה מסוימים שחסרים לי בקשר, והיה לי נעים להרגיש אותם באופן הזה לרגע. איזה טעים היה הפאי מנגו הזה.
בכל אופן. אני יודעת לזהות שמשהו מתחולל בי כשעולה בי הצורך הזה עכשיו לנפרדות. שכבנו המון בימים האחרונים, כמו שלא שכבנו מאז תחילת הקשר. היינו מאד מאד קרובות. עברנו דרך המון כאב וכעס וגם אהבה. היינו בעיקר רק אחת עם השנייה. ועכשיו אני קצת מרגישה שאני נחנקת. אני צריכה אוויר. המוח שלי הולך לחשוב על ההודית בתור ביטוי לצורך בנפרדות, אבל זה לא היא. אני לא בטוחה מה אני צריכה עכשיו. אני רוצה לדאוג לדברים שעושים לי טוב, לעשות מדיטציה, אבל לא יודעת מה עוד. אני רוצה מרחק.
כן יש בי עצב על הידיעה שאני כנראה לא אראה את ההודית הרבה זמן. לא יודעת אם אני אראה אותה שוב בתקופה הזאת בהודו. הייתי נאיבית לחשוב שאני אדבר עם בת הזוג והדברים יהיו קדים לקצת ואז יירגעו ואני אוכל שוב לפגוש אותה. אין לדעת אונסטלי, הדברים מתקדמים ביני לבין בת הזוג באופן מטאורי, היכולת לעבור דרך הכאב ולצאת ממנו בצד השני קרובות יותר היא מאד מרשימה, וזה קורה כל פעם במשך שעות, וכבר המיכל מתרחב לאחר כך. בכל מקרה. אנחנו קודם נצטרך לדבר על מה היה לי שם איתה. היא לא רצתה לשמוע. אני מרגישה שאם אני אספר זה אולי ישנה משהו, שהיה שם משהו מאד טהור של שני לבבות שנפגשים, ובגלל זה זה לא הרגיש כמו בגידה, מעבר לזה שלא עשיתי איתה כמעט שום דבר פיזי, לא באופן המסורתי, זה היה הרבה יותר אנרגטי מכל דבר אחר.
אבל מה שאני מרגישה עכשיו לא קשור להודית. קשור אלי ולמה שאני צריכה עכשיו. ספייס? אולי. הייתי שמחה להיות במרחב משלי עכשיו. שוב גם עולה הרצון להכיר אנשים חדשים, קשרים חדשים, שיחות, ואני מרגישה שזה לא משהו שאני יכולה לעשות כשאני איתה, כי אני צריכה לדאוג לה. שתרגיש בנוח. שלא תרגיש לא חלק. אעא. נתחיל מלצחצח שיניים, אולי להתקלח, ומדיטציה.