הלב שלי כבד מהמחשבה על לעזוב את הודו. הלוואי והייתי כותבת ספר בהודו במקום כל מה שאני עושה במקום. אני נזכרת בלפני חמש שנים כשאני והאקסית נפרדנו, והרגשתי שהמציאות התפצלה ל2, המציאות שבה אנחנו עדיין ביחד, והמציאות שבה אנחנו נפרדנו, שבה אני המשכתי לחיות ולהתקיים. וגם עכשיו זה קצת מרגיש ככה, שיש שתי אפשרויות של מציאות, ואנחנו נשארות ביחד, אני ובת הזוג שלי. וכואב לי בלב על המציאות שלא קיימת, זאת שאני מטיילת בה לבד בהודו ונשארת בה כמה שאני רוצה, עד שהויזה בועטת לי בתחת. שאני חווה חוויות רוחניות עמוקות, עושה את האנרג'י וורק הזה, אומרת להודית יאללה בואי למנאלי. מתחרטת על זה אולי. אולי לא. התחלתי קורס של עבודה עם אנרגיות, ואני מרגישה שאני רוצה לתת לזה את כל הפוקוס שלי, לא להתערבב עם דברים אחרים, האנרגיה של בת הזוג, גם לא באמת רוצה להיות עכשיו עם ההודית. ויש אפשרות שבת הזוג תיסע לפניי ליעד הבא, ברלין, ויש בי מקום שרוצה את זה, את הלהיות לבד. וגם יש בי מקום שבכלל לא רוצה לנסוע לאירופה. תנו לי להישאר בהודו. יש לי עוד כ"כ הרבה לגלות כאן. בעיקר על עצמי. אבל בת הזוג רוצה אירופה, והיא בכלל לא אוהבת את הודו, לא מתחברת פה, ואני רוצה להיות בזוגיות איתה, ואנחנו לא יודעות כמה נשרוד בנפרד, או איך זה בכלל יראה אם נבלה זמן בנפרד, וכמה זמן בכלל? והלוואי שלא היינו מונוגמיות עכשיו, אבל אולי זה כן טוב, אולי הרצון בהודית הוא ביטוי למה שקורה לי כשאני בזוגיות ארוכה ומחויבת, שאני מתחילה לרצות אחרות, וזה מרגיש נורא חזק ופטאלי. וכשאני שוקעת יותר מדי למקום הזה אני לא מרגישה יותר חשק לשום דבר, לא להודית, לא לבת זוג, לא להודו, לא לעצמי. הולכת על אוטומט, בחרתי בבת זוג אז אני איתה, אבל לא מרגישה כלום. וזה קורה לי לפרקים. והעצב הזה שאני מרגישה לקראת העזיבה של הודו, פאק, לא בא לי לעזוב עכשיו בכלל, בא לי לצאת לויזה ראן לנאפל עוד חודש ולחזור לכאן, ללכת ללדאק, לא יודעת, להיות פה עדיין. ומה זה אומר על הזוגיות? והעצב של המחשבה לעזוב את הודו, ולעזוב את הודו בלי שפגשתי שוב את סמיקשה, בלי שדיברתי איתה. ובלי שאני יכולה בכלל לספר לבת הזוג שלי על העצב הזה. אוף. אוף.
צריכה ללכת לעבוד עכשיו, ביקשתי וקיבלתי הרבה יותר עבודה השבוע ואני בינתיים לא בהספק טוב לקראת הדדליין.