עצבות כזאת שלא שוברת או מציפה, אבל גם לא מנחמת, לא מלטפת או נעימה. לא עצם בגרון, לא בדיוק. מורגשת בעיניים. בלב גם. אין מה לעשות איתה. קצת דמעות. קצת הסחות דעת. אבל היא פשוט שם.
הרעש של הנחל. הכאב בגב התחתון שלי, לא זזתי הרבה מהמיטה היום, בקטע בסדר. התחלתי לכתוב להודית שלי מכתבים בפתקים שהיא לעולם לא תקרא, אבל בלב שלי אני מדמיינת שאולי כן. זה עוזר לרגעי הכתיבה אבל לא יודעת, אולי אני עצובה יותר אחרי. בת הזוג בדרך אלי, תגיע לכאן בבוקר. מקודם התרגשתי, גם מחר בטח אשמח, אבל עכשיו יש בי רק עצב ששום דבר לא מזיז אותו.
אלך לישון. לא ישנתי הרבה בימים האחרונים. רעש הנחל מתוק. הלוואי ויכולתי להתרכז בו יותר אבל הטלפון שואב אותי. אני מתגעגעת לאמא שלי. כל יום אני אומרת שאתקשר אליה, כבר כמעט שלושה שבועות. לא שמעתי את הקול שלה חודש. היא עושה לי לייקים על כל הסטוריז. זה עושה לי עכשיו דמעות. אני מרגישה את ההידרדרות לתהום של עצב שאין לו תחתית ואני לא רוצה ללכת לשם. אנסה להישאר עם העצב שהוא אבן בלתי ניתנת להזזה, אבל מוצקה, יציבה. לא מדרדרת ולא מתפוררת לריק.