Roar

אני מנסה לחזור למנהגיי הישנים שטרום המלחמה, טרם העיסוק הבלתי פוסק בצבא כאילו חזרתי לשירות סדיר, דאגות ועייפות, אז אני שוקע עמוקות במוזיקה שיר אחרי שיר, הולך לאיבוד בנבכי האלגוריתם היוטיובי שלפעמים יודע לקלוע מה זה טוב, ואני מוצא שירים שעושים לי חשק להיכנס לרכב ולנסוע שעות על גבי שעות עם עצירה לקפה פה ושם, אבל לנסוע ולא לעצור, כזה להגיע לחוף של מוש לשתות שייק קוקוס ולחזור כשהחשיכה יורדת, אז קחו לכם איזה שיר ללכת בו לאיבוד, ואם לא אהבתם אז לא נורא, מחר יום חדש

שנתיים היא רודפת אחרי, נפגשנו באיזו מסגרת שלהתבלט בה ממש לא היה מאתגר, אפילו כשלא מנסים, והיא, מסוג הנשים שפחות באות לי בטוב ולא בגלל המראה.

השבוע היתה איזו נקודת שבר, חיפשתי פורקן סתמי והיקום בכבודו ובעצמו החליט לשלוח אותה בצורת הצעה מינית לא מפורשת בהבנה בין השורות שזה כל מה שזה הולך להיות.

אז שמתי לי בושם, שרכתי שרוכים, ארזתי קונדומים ויצאתי לדרכי, קצת דיקינג ארואנד מסביב לנושא, פליי על הנטפליקס וחמש דקות אחרי זה כבר ערומכואים. 

אבל מה מסתבר, נכון הקול הפנימי הזה שאומר לכם "עזוב נו, אתה יודע שזה הולך להיות מאעפן", אז הוא ב99% מהמקרים צודק אבל מה זה צודק, והאיבר הזה למטה ששואב לכם דם מהמוח הוא ב95% טועה, אסור להקשיב לו, ואני באמת ב99% מצליח לסנן את דעתו, אבל עברנו איזו תקופה  כלשהי אני והאיבר, והרגשתי שמגיע לו לחגוג את הבשורה(שום דבר ממה שאתם בטח חושבים לעצמכם סוטים שלא משתמשים באמצעי מניעה). עכשיו אני חייב לו פיצוי, נפלנו על חיה בסרט בלשון המעטה.

אז שיתפתי את חברתי לסיפורי הזימה, והיא אמרה לי "נו אתה יודע כמה כאלו יש לי בחודש?" תוך כדי שבא לה לתת לי סטירה דרך האפרכסת, כי בגדול באמת קשה לאכזב אותנו הגברים במיטה, גם אם זה בא בטעם וניל. 

שלושה שבועות של שגרה שוחקת, עצבים מרוטים וחוסר בשעות שינה, רגע אחד של הבנה רגעית שאולי פה נגמר המסע המופלא שנקרא החיים, התנקזו לכדי מפגש מאולתר אחד.

נפגשנו בעבר כשהגעתי כדמות מקצועית, היא היתה חניכה צמאה לידע(שנינו עברנו את שנות ה20 שלנו), התראינו שוב בעקבות המלחמה, גזרה חופפת, ניצוץ שנדלק שוב וקצת הרבה פלרטטנות דיגיטלית מושפעת מתחושת סוף העולם האופפת אותנו.

אז היא באה לבקר כשיצאה לחופשה, אחרי שקיבלה הנחיה מדויקת מה ללבוש ויותר נכון מה לא, מצאנו את עצמנו מטיילים בניסיון לחפש נקודה חשוכה ומבודדת שבא אוכל לעשות בה את זממי והיא את שלה בי.

הרחתי כבר דרך ההתכתבות את הצד המתמסר שלה, בסכין מנתח זעירה קילפתי ממנה עוד אימות ועוד אימות לכך שהיא רק רוצה להיות הזונה הקטנה שלי, וכשהגענו אל החשיכה העוטפת ידי תפסו את גופה הצנום והציבו אותו בעמדה, נגיעות, נשיכות, הפלקות, ליקוקים מלאי תאווה, כל זה הופר על ידי אזעקה ארורה, סוגר מכנס תופס לה את היד ורץ לחפש קיר בטון כי מקלט אין באופק, מצמיד אותה אל הקיר ומגונן עליה בגופי, אני לא מכיר דרך אחרת, פעימות הלב ספק מהריצה ספק מהחשש שהיירוט מעל הראש יביא לנו איזו חת'כה של ברזל לראש, נמסו זו לזו, מסתבר שמה שלי היה מובן מאליו נתפס אצלה כמעורר תשוקה עזה, חזרנו לספסל שלנו אחרי שהסדרנו נשימה, ומתוך החשיכה בעודה נעוצה על איברי היא לחשה לי "תקרא לי זונה", ומכאן חברים, כל השאר היסטוריה נעימה...

אתמול מצאתי קצת זמן לראות את הסרט חתונה מאוחרת, אני מאוד אוהב את היצירות של דובר, הן מראות רבדים מאוד מענינים במיקרוקוסמוס הישראלי, וגם יש בהם המון עירום כמובן.

באחת הסצנות מנסה גיבורנו להסביר לאהובתו האסורה מהו כישוף ובסוף מתמצת את זה להשפעתו של דבר על משהו שאינו נוכח לידו, ופתאום זה חובט בי שאני, כולנו, מוכי כישופים בתקופה הזאת.

כל כך הרבה דברים רחוקים וקרובים משפיעים עלי, הנפש עייפה מהדאגות והמשימות שמתלוות לצו 8, הניסיונות לשמר ולשדר אופטימיות זעירה, הרצון להחזיר חזרה את רוח השטות, את הדביליות המאפיינת, להיאחז חזרה במושכות השליטה על חיי שלי תוך הבנה שכרגע אני אוחז במושכות של כל כך הרבה אחרים.

ביום הראשון למבצע הזה כבר זכיתי להישג מבצעי מקצועי(לא מסווג, ראו אותי אפילו בסקיי ניוז, מחלק חתימות בין 12:40 ל12:41 במיקום שלא יימסר), חסר תקדים בכל מערכות ישראל בשנים האחרונות, אבל כמו שהתמלאתי באותו הרגע ככה התרוקנתי במרוצת הימים עם משימות השגרה והדאגות.

קרני אור מסוימות חודרות אל בין האפילה, קצת ניודז פה ושם שמזכירות לי שיש בי עוד יצר פועם, ובעיקר דאגה אמיתית של אנשים שעוטפים אותי.

מאמין שנצא מהסיפור הזה מחוזקים, שונים, עם תובנות אחרות על החיים, מקווה שלא שרוטים מידי, תמשיכו להחזיק את המצודה עד שאגיח שוב מהצללים, ומי ייתן ולא תצטרכו לראות את הפרצוף שלי מעליכם עד שכל זה ייגמר.