Roar

הוא בא, השאיר התראה לפני ביצוע פינוי, והלך בלי לעדכן מתי תאריך הביצוע.

ואנחנו יושבים בבית חולים כבר יומיים, יותר כמו בית מתים, המקום הארור הזה אפילו מכבה את מכונות השתיה בשבת שחלילה חלילה לא תוכל להרוות את צמאונך.

אני יושב ומסתכל על הדלת האוטומטית, לראות אם היא תפתח מעצמה כי יש לה עין כל רואה והיא תדע לזהות אותו, את מלאך המוות שבא להשלים את העבודה, הרי הוא השאיר אותה במצב אין ברירה, אין דרך חזרה ממה שקרה ואין התערבות כירורגית, כולם אומרים לנו שזה רק המתנה לסוף הברור מאליו.

והגוש הזה שיושב בגרון מתחיל להריץ מחשבות 36.9 שנים לאחור, איפה אני אשם, איפה הייתי צריך לבקש סליחה, איפה הייתי צריך לבקר יותר ולמה העולם האכזר לא משחרר אותה מסבלה. איזה דבר שברירי זה החיים, יום אחד אתה פה שעה אחרי זה אתה כבר בדרך לעולם הבא, ככה בלי התראה ובלי באמת יכולת מאבק.

אולי באמת רימינו את שעון המוות עם הקדמה המדעית, וזאת הדרך שלו להתנקם בנו על זה.

ואני נוסע על כביש החוף הלוך ושוב, והגוש הזה שיושב לו בגרון משתחרר במכה אחת למעלה, מנסה להפעיל מגבים אבל המים שמכסים את השמשה ומפריעים לי לראות את הדרך לנהיגה בכלל לא על השמשה.

אז אין צורך בקלישאה של תחיו כאילו אין מחר, שרפו את העולם, תחיו על הקצה, זיבי, תעשו מה שאתם רוצים גם אם זה לשבת ולאונן על מקלדת, מה שעושה לכם טוב, אבל תשקיעו בעוד חיבוק אחד, בעוד שיחה קטנה, בעוד רגע אחד למזכרת, ובמנוי למורפיום ללא הגלה לעת הצורך.

עם הוצאת עיניים

"עת השתחררתי המליצו לי הרופאים על ביקור חודשי בנמל התעופה, זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה..."

 הבן אדם היה גאון, שבסוף מת בגלל קרציה בעוד רובנו חיים איתן סביבנו או עלינו, אבל הטקסטים שלו למי שמעמיק בהם יודעים לתפוס אנשים בנקודות מדויקות, כל אחד מוצא שם מקום בין שורותיו של מאיר - דלת אחורית, ארול, טיפש חכם, מזכרת למאוננים, כולם סיפורים ששרים פסקול של הרבה אנשים שאולי לפעמים לא מודים בהם

מידי פעם אני מקשיב להמלצותיו מבין של הגיגו ואף שאין לי עוד אין את היכולת להסתכל על מטוס גדול ממריא מבפנוכו אחת לחודש אני משתדל לעשות זאת ככל הניתן, זה באמת עושה לי טוב.

העת לא מאפשרת לברוח רחוק ולהרבה זמן אז החלטתי לקחת טיול במורדות נתיב הזכרון, הזמנתי טיסה לאילת והתעקשתי למצוא אחת דווקא במטוס הזה עם המאווררים, שצריך להתכופף במעבר ויש בו רק שני כיסאות בכל צד, כזה שטסתי בו לבד מידי חופש גדול מגיל 7 בערך כשההורים רצו קצת שקט ואני התנחלתי על הספות של המשפחה האילתית על מספר שלוחותיה. עכשיו אני לא יודע אם זאת הרומנטיקה שבנוסטלגיה, אולי העובדה שמרגיש לי שזאת נקודת הזמן שבה יצר ההרפתקנות שלי סוף סוף קיבל דרור, הסקסיות של עולם התעופה של לפני טיסות שוקולד(ולדעתי אני תיכף עולה על אחת כזאת), אבל כל הדבר הזה עושה לי נעים למרות שבסוף יש סיכוי טוב שאנחת לאווירת תימניאדה במקרה הטוב או ליכודיאדה במקרה הרע.

בתקופה האחרונה מרגיש לי נכון לנבור במה שהיה כדי להבין איפה חלה שגגה, איזו פניה היתה לא נכונה ואולי איפה אפשר לעשות פרסה או לפרוץ דלת חדשה, או אולי סתם להזמין ברגר קינג בשעה 08:30 כי זה שדה תעופה וזה לגיטימי. אז בעוד שעה וחצי מעכשיו אנחת ל45 מעלות בצל לבוש חולצה שחורה, חיש מהר אלך לדפוק על דלפק הקבלה, תנו לי את הכרטיס במהרה, ככה יותר קל הלחץ על העין השטופה, או שאולי רק אשב לי בבריכה, הגיע זמן לחופשה קצרה.

נ.ב - ניתן להעביר בקשות להברחת אייפונים מאילת, דמי משלוח מופקעים מובטחים

נפלתי לטירגוט פרסומי בפייסבוק, תוסף תזונה להפרעות קשב, הפרזנטור נתפס אצלי די אמין אז אמרתי לעצמי מה אכפת לי לנסות, מקסימום עשו עלי סיבוב של 200 שקל, שילך להם לתרופות(להפרעת קשב).

מסתבר שהשיט הזה אשכרה עובד, אני מצליח לשבת על טקסטים ארוכים שיש לי לקרוא מבלי רצון עז לברוח מהכיסא אחרי דקה או לחשוב על מצב החסה בשטחים תוך כדי רפרפוף על הטקסט, אני מצליח להיות אפקטיבי מול לקוחות, ובכללי מרגיש שיפור בכמה מדדים.

אבל מה הבעיה, תופעת לוואי חמורה מאין כמותה, אני כבר לא נמשך מינית לפחמימות, עמדתי מול הויטרינה בבייקרי ואף טארט או מאפה לא עשו לי עיניים, בארוחת צהריים האורז לא שלח לי ידיים, מה הלו"ז אני לא חתמתי על זה וגם לא התריעו על זה כתופעת לוואי, יש עורכי דין בקהל?

שאין לי מושג מה המלל בהם כי הצרפתית שלי מסתכמת בלדעת איך להזמין אספרסו כפול בפריז, אבל מה זה יושבים נעים באוזן

מסתבר שיש לי כזה באוזניים, לא יודע אם זה רוזנצוויג או סט חיקוי מסין אבל הם זזו מהמקום ואני מהלילה בסחרחורות שבאת והולכות.

אז מצאתי אפאוזנגרון בהתראה של רגע, רופאה צנומה, מסיכת קורונה מכסה את פניה משל אנחנו בשנת 2020,עיניים כחולות מהפנטות וחיוך שרואים שהוא נמצא של מתחת למסיכה.

שאלות מנחות, שב כאן נעשה בדיקה נויורולוגית קצרה, היא מסתכלת לי בעיניים בלי לנתק מגע, פייט הוגן סוף סוף, תסתכל לפה תסתכל לשם, עוברת עם ידיה על הצוואר שלי ומשם לכתפיים, מטיילת בכיף שלה לבדוק אם אני מרגיש, מסכמת אותי בפיזותרפיה דחופה, להתרחק מחלונות ומעקות ובלי הנפות, ואני רק חושב על כמה היה נחמד לתפוס אותה מהמותניים ולהדביק אותה לקיר, מענין אם אפשר לקבל מרשם לדבר כזה.

היא זורקת לי בעודנו יושבים לקפה לראשונה מזה יותר מידי זמן, כאילו שאני לא מודע למשקעים הנפשיים שאחראים לכל מה שהולך ולא הולך לי בחיים, היא מטפלת בכל רמ"ח איבריה ולמרות שהיא מאוד מנסה לא להכניס את זה ביני לבינה לפעמים היא לא מצליחה להתאפק.

אתה חתיכת קייס סטאדי טיפולי היא אומרת לי וכל מה שזה מעלה לי בראש זה השלכה בין דורית של הכסף שלי לילדים של המטפל שייבחר אם בכלל.

מה יעזור לי לשבת ולשפוך את השריטות שלי למישהו שיישב בקצה יהנהן בהסכמה ויזרוק לי איזה משפט מנטורי לחיים בסוף כל טיפול.

מה הפך אותי לדמות המגוננת, הדוב הגדול שאם מנסים לדקור אותו או את הסובבים אותו קם מהשלווה העוטפת אותו בדרך כלל ומתחיל לרשוף, מה דפק לי את הראיה על יחסים זוגיים, קריירה ומה לא, את כל זה אני יודע כבר משיעורי הפסיכולוגיה באוניברסיטה של החיים, לא עובד עובדים אצלי וכו', זיגי ואני אחוקים.

ואני? אני רק רוצה להסתכל עליה קצת, היא תמיד משרה בי רוגע, הניחוח שהיא מפזרת לכל עבר תמיד משכר אותי קלות, רק לרגע פאוזה מהעולם בנוכחותה שלה, כל הסיפור פה הוא וניל לגמרי, עם חריגה קלה שלא ארחיב עליה, היא היחידה בעשור האחרון אם לא יותר שקיבלה גישה מעבר לחומות העבות מאוד שהקיפו ועוד מקיפות את ליבי, אולי מתוך הבנה שיש פה כללי משחק ברורים מאוד כבר מההתחלה ומה אכפת לי כבר לתת לה להיכנס.

נזכרתי בגללה איך מרגישים, אני עדין חלוק בדעה האם זה טוב או לא, או שבמשך השנים סתם סיפרתי לעצמי שאני לא מרגיש כי היה יותר נוח ככה, היא גורמת לי הרבה פעמים לעצור(שוב) ולהביט פנימה לעצמי, למקומות שהרבה פעמים אנחנו לא אוהבים להסתכל בהם, היא עושה את זה גם לא במודע.

ואני מסתכל בפנים וכל מה שאני מצליח להינעל עליו עם הפרעת הקשב הלא מאובחנת שלי זה שאני חייב רגע מנוחה, אני עסוק במחשבות על 400 צעדים קדימה ואולי אני צריך שניה להתמקד בצעד ראשון, 

אולי בכל זאת אזמין כרטיס ליוון

אני מנסה לחזור למנהגיי הישנים שטרום המלחמה, טרם העיסוק הבלתי פוסק בצבא כאילו חזרתי לשירות סדיר, דאגות ועייפות, אז אני שוקע עמוקות במוזיקה שיר אחרי שיר, הולך לאיבוד בנבכי האלגוריתם היוטיובי שלפעמים יודע לקלוע מה זה טוב, ואני מוצא שירים שעושים לי חשק להיכנס לרכב ולנסוע שעות על גבי שעות עם עצירה לקפה פה ושם, אבל לנסוע ולא לעצור, כזה להגיע לחוף של מוש לשתות שייק קוקוס ולחזור כשהחשיכה יורדת, אז קחו לכם איזה שיר ללכת בו לאיבוד, ואם לא אהבתם אז לא נורא, מחר יום חדש

שנתיים היא רודפת אחרי, נפגשנו באיזו מסגרת שלהתבלט בה ממש לא היה מאתגר, אפילו כשלא מנסים, והיא, מסוג הנשים שפחות באות לי בטוב ולא בגלל המראה.

השבוע היתה איזו נקודת שבר, חיפשתי פורקן סתמי והיקום בכבודו ובעצמו החליט לשלוח אותה בצורת הצעה מינית לא מפורשת בהבנה בין השורות שזה כל מה שזה הולך להיות.

אז שמתי לי בושם, שרכתי שרוכים, ארזתי קונדומים ויצאתי לדרכי, קצת דיקינג ארואנד מסביב לנושא, פליי על הנטפליקס וחמש דקות אחרי זה כבר ערומכואים. 

אבל מה מסתבר, נכון הקול הפנימי הזה שאומר לכם "עזוב נו, אתה יודע שזה הולך להיות מאעפן", אז הוא ב99% מהמקרים צודק אבל מה זה צודק, והאיבר הזה למטה ששואב לכם דם מהמוח הוא ב95% טועה, אסור להקשיב לו, ואני באמת ב99% מצליח לסנן את דעתו, אבל עברנו איזו תקופה  כלשהי אני והאיבר, והרגשתי שמגיע לו לחגוג את הבשורה(שום דבר ממה שאתם בטח חושבים לעצמכם סוטים שלא משתמשים באמצעי מניעה). עכשיו אני חייב לו פיצוי, נפלנו על חיה בסרט בלשון המעטה.

אז שיתפתי את חברתי לסיפורי הזימה, והיא אמרה לי "נו אתה יודע כמה כאלו יש לי בחודש?" תוך כדי שבא לה לתת לי סטירה דרך האפרכסת, כי בגדול באמת קשה לאכזב אותנו הגברים במיטה, גם אם זה בא בטעם וניל. 

שלושה שבועות של שגרה שוחקת, עצבים מרוטים וחוסר בשעות שינה, רגע אחד של הבנה רגעית שאולי פה נגמר המסע המופלא שנקרא החיים, התנקזו לכדי מפגש מאולתר אחד.

נפגשנו בעבר כשהגעתי כדמות מקצועית, היא היתה חניכה צמאה לידע(שנינו עברנו את שנות ה20 שלנו), התראינו שוב בעקבות המלחמה, גזרה חופפת, ניצוץ שנדלק שוב וקצת הרבה פלרטטנות דיגיטלית מושפעת מתחושת סוף העולם האופפת אותנו.

אז היא באה לבקר כשיצאה לחופשה, אחרי שקיבלה הנחיה מדויקת מה ללבוש ויותר נכון מה לא, מצאנו את עצמנו מטיילים בניסיון לחפש נקודה חשוכה ומבודדת שבא אוכל לעשות בה את זממי והיא את שלה בי.

הרחתי כבר דרך ההתכתבות את הצד המתמסר שלה, בסכין מנתח זעירה קילפתי ממנה עוד אימות ועוד אימות לכך שהיא רק רוצה להיות הזונה הקטנה שלי, וכשהגענו אל החשיכה העוטפת ידי תפסו את גופה הצנום והציבו אותו בעמדה, נגיעות, נשיכות, הפלקות, ליקוקים מלאי תאווה, כל זה הופר על ידי אזעקה ארורה, סוגר מכנס תופס לה את היד ורץ לחפש קיר בטון כי מקלט אין באופק, מצמיד אותה אל הקיר ומגונן עליה בגופי, אני לא מכיר דרך אחרת, פעימות הלב ספק מהריצה ספק מהחשש שהיירוט מעל הראש יביא לנו איזו חת'כה של ברזל לראש, נמסו זו לזו, מסתבר שמה שלי היה מובן מאליו נתפס אצלה כמעורר תשוקה עזה, חזרנו לספסל שלנו אחרי שהסדרנו נשימה, ומתוך החשיכה בעודה נעוצה על איברי היא לחשה לי "תקרא לי זונה", ומכאן חברים, כל השאר היסטוריה נעימה...