הוא בא, השאיר התראה לפני ביצוע פינוי, והלך בלי לעדכן מתי תאריך הביצוע.
ואנחנו יושבים בבית חולים כבר יומיים, יותר כמו בית מתים, המקום הארור הזה אפילו מכבה את מכונות השתיה בשבת שחלילה חלילה לא תוכל להרוות את צמאונך.
אני יושב ומסתכל על הדלת האוטומטית, לראות אם היא תפתח מעצמה כי יש לה עין כל רואה והיא תדע לזהות אותו, את מלאך המוות שבא להשלים את העבודה, הרי הוא השאיר אותה במצב אין ברירה, אין דרך חזרה ממה שקרה ואין התערבות כירורגית, כולם אומרים לנו שזה רק המתנה לסוף הברור מאליו.
והגוש הזה שיושב בגרון מתחיל להריץ מחשבות 36.9 שנים לאחור, איפה אני אשם, איפה הייתי צריך לבקש סליחה, איפה הייתי צריך לבקר יותר ולמה העולם האכזר לא משחרר אותה מסבלה. איזה דבר שברירי זה החיים, יום אחד אתה פה שעה אחרי זה אתה כבר בדרך לעולם הבא, ככה בלי התראה ובלי באמת יכולת מאבק.
אולי באמת רימינו את שעון המוות עם הקדמה המדעית, וזאת הדרך שלו להתנקם בנו על זה.
ואני נוסע על כביש החוף הלוך ושוב, והגוש הזה שיושב לו בגרון משתחרר במכה אחת למעלה, מנסה להפעיל מגבים אבל המים שמכסים את השמשה ומפריעים לי לראות את הדרך לנהיגה בכלל לא על השמשה.
אז אין צורך בקלישאה של תחיו כאילו אין מחר, שרפו את העולם, תחיו על הקצה, זיבי, תעשו מה שאתם רוצים גם אם זה לשבת ולאונן על מקלדת, מה שעושה לכם טוב, אבל תשקיעו בעוד חיבוק אחד, בעוד שיחה קטנה, בעוד רגע אחד למזכרת, ובמנוי למורפיום ללא הגלה לעת הצורך.
