או של 22:00 וקצת בעצם, אני אחרי עוד יום כקצין לוגיסטיקה של שבעת ימי האבל שנחתו עלינו כרעם בשלושה שבועות לא בהירים, מצאתי לעצמי הפוגה בצורת נסיעה של חצי שעה על כביש החוף, רוח בשיער שוטפת ת'נוף, חבר'ה מאחורה בתוך הראש מדברים בלי סוף. אני נוסע לאסוף ספיישל דליברי שהגיע מארצות הברית, קסדה במפרט מותאם שתגן על הראש בלאטה שלי כשאכנס לבניינים בוערים או מרוסקים, קצת לפני בהברקה של מדען אטום אני נזכר מה עוד יש בעיר הזאת שיקר לליבי, איזו אחת עם זנב דמיוני ומבט שועלי, כזאת שעם כל הקשיחות המתחבאת בפנים יכולה להיות רכה כמו מרשמלו אוורירי, היא מהנהנת בהסכמה להודעה שלי ואני מקיף חצי עיר בשמחה, אני זקוק לאיזה חיבוק כזה לרגע כאי של שפיות.
לא גילתי לכם שבהודעה ביקשתי שתהיה בלי חזיה, כדי שזה רך ככל הניתן, היא אמרה שתעשה מאמץ אבל איפה שהוא בפנים ידעתי שזה יקרה, אולי גם בגלל השעה המאוחרת לקראת השינה.
קיבלה את פני בחיבוק על פני הרחוב המנומנם, הזמינה אותי להיכנס לקפה, יש לי חוק עם עצמי שקפה נפסק ב17:00 אבל אני מסכים להיכנס בכל זאת, כי יש משהו באווירה בבית הזה, בינה לבינו, שלכאורה אני כזר מוחלט יחסית אמור להרגיש בה אי נוחות לפי הכללים המקובלים אבל הם יודעים להפוך את זה לדבר נינוח ושגרתי, אני קצת מעריץ אותם לא אשקר, בשום שלב אני לא מרגיש כדמות מאיימת, אני גם בשום שלב לא מרגיש מאוים, הדינמיקה שלהם היא משהו שאני באמת מאחל לעצמי בזוגתי לעתיד שתבדל לחיים ארוכים, דיברנו קצת על אקטואליה ומצב החסה בשטחים, על המוות ומה שבינו, הודיתי על האירוח ופסעתי לעבר הרכב, היא חיבקה אותי שוב ביציאה, חיבוק כזה אמיתי לא מידי חובה, למרות שהחזה שלה הוא פאקינג יצירת אומנות, היא הטעינה אותי בדיוק במה שהייתי צריך, שום דבר סליזי, שום דבר מיני, רק חיבוק כזה שיזכיר לי שהכל מתישהו אמור להיות בסדר.
תודה לך על זה