כתב מאיר אריאל אי שם לפני אי אילו שנים כשהיה כנראה אפוי ממשהו על איזה אחד שמספק את תאוותן החסרה של נשות חבריו, אני נזכר במילים כשאני יושב לבקבוק יין בבר שכונתי מפונפן אך מנומנם ביחד עם חברתי הטובה, שם בדוי כלשהו, מזה עשור פלוס, אשת סוד אפשר להגיד, והיא שואלת אותי על ההיא שהיתה נושא השיחה שני מפגשים אחורה(עם פער גדול בין המפגשים).
אני יושב שם עם ספק מכת חום אחרי אימון שכלל סחיבה וריצה בתוך חליפת מיגון שוות ערך לפוך מנוצות אווז מבחינת חום, מחפש את הבריזה ממאוורר התקרה בעוד ערב חם בהגזמה, נהנה להסתכל לשם בדוי בעיניים בעודה חובטת בי עם שאלות שאני שואל את עצמי אבל לה אני לא יכול לא לענות, "כן היא עוד בתמונה" אבל לא כמו פעם בתאכלס, המון דברים השתנו, המון דברים זזו, "טוב לך?" שם בדוי שואלת אותי, וזאת שאלה שאת התשובה עליה אני לא אוהב לתת לעצמי, בהרבה מקומות לא טוב לי כרגע, בהרבה מקומות אחרים כן, אי של אי יציבות זמנית אני מגדיר את עצמי, תולדה של יותר מידי משתנים שמתאגדים נגדי, אבל במקרה שלה עדין טוב לי חלקית, היא עוד מלמדת אותי שיעורים על עצמי, עוזרת לי לקלף שכבות, היא אף פעם לא וויתרה לי כשניסתה לקלף ממני את החומות שלי, oh boy כמה הן היו גבוהות החומות האלו, וזה משהו שהייתי צריך.
אבל במקביל הרבה דברים שהיו ואינם חסרים לי מאוד, עד רמה שכבר פיתחתי אדישות לחוסרם, וזאת ילדים האינדיקציה הראשונה שדברים קרבים לסופם, כשכבר לא מתעצבנים או מתרגשים, כשכבר לא רוצים לעבור דרך קיר ראש קדימה.
והוא, זה שכתב את המילים לשיר ספק סיפור, יש לו יכולת לתת לך למצוא את עצמך בכל שורת טקסט ארורה, כאילו כתבה אותה עמקי נשמתך ולא הסטלן מקיבוץ משמרות, לא משנה כותרת השיר או תוכנו, אחד בדורו יש יגידו.
"דלת אחורית
בחוץ, בקור, בחושך
היש לך סיכוי למצוא במישהי
רגע אושר, דלת אחורית"