שלושה שבועות של שגרה שוחקת, עצבים מרוטים וחוסר בשעות שינה, רגע אחד של הבנה רגעית שאולי פה נגמר המסע המופלא שנקרא החיים, התנקזו לכדי מפגש מאולתר אחד.
נפגשנו בעבר כשהגעתי כדמות מקצועית, היא היתה חניכה צמאה לידע(שנינו עברנו את שנות ה20 שלנו), התראינו שוב בעקבות המלחמה, גזרה חופפת, ניצוץ שנדלק שוב וקצת הרבה פלרטטנות דיגיטלית מושפעת מתחושת סוף העולם האופפת אותנו.
אז היא באה לבקר כשיצאה לחופשה, אחרי שקיבלה הנחיה מדויקת מה ללבוש ויותר נכון מה לא, מצאנו את עצמנו מטיילים בניסיון לחפש נקודה חשוכה ומבודדת שבא אוכל לעשות בה את זממי והיא את שלה בי.
הרחתי כבר דרך ההתכתבות את הצד המתמסר שלה, בסכין מנתח זעירה קילפתי ממנה עוד אימות ועוד אימות לכך שהיא רק רוצה להיות הזונה הקטנה שלי, וכשהגענו אל החשיכה העוטפת ידי תפסו את גופה הצנום והציבו אותו בעמדה, נגיעות, נשיכות, הפלקות, ליקוקים מלאי תאווה, כל זה הופר על ידי אזעקה ארורה, סוגר מכנס תופס לה את היד ורץ לחפש קיר בטון כי מקלט אין באופק, מצמיד אותה אל הקיר ומגונן עליה בגופי, אני לא מכיר דרך אחרת, פעימות הלב ספק מהריצה ספק מהחשש שהיירוט מעל הראש יביא לנו איזו חת'כה של ברזל לראש, נמסו זו לזו, מסתבר שמה שלי היה מובן מאליו נתפס אצלה כמעורר תשוקה עזה, חזרנו לספסל שלנו אחרי שהסדרנו נשימה, ומתוך החשיכה בעודה נעוצה על איברי היא לחשה לי "תקרא לי זונה", ומכאן חברים, כל השאר היסטוריה נעימה...