אתמול מצאתי קצת זמן לראות את הסרט חתונה מאוחרת, אני מאוד אוהב את היצירות של דובר, הן מראות רבדים מאוד מענינים במיקרוקוסמוס הישראלי, וגם יש בהם המון עירום כמובן.
באחת הסצנות מנסה גיבורנו להסביר לאהובתו האסורה מהו כישוף ובסוף מתמצת את זה להשפעתו של דבר על משהו שאינו נוכח לידו, ופתאום זה חובט בי שאני, כולנו, מוכי כישופים בתקופה הזאת.
כל כך הרבה דברים רחוקים וקרובים משפיעים עלי, הנפש עייפה מהדאגות והמשימות שמתלוות לצו 8, הניסיונות לשמר ולשדר אופטימיות זעירה, הרצון להחזיר חזרה את רוח השטות, את הדביליות המאפיינת, להיאחז חזרה במושכות השליטה על חיי שלי תוך הבנה שכרגע אני אוחז במושכות של כל כך הרבה אחרים.
ביום הראשון למבצע הזה כבר זכיתי להישג מבצעי מקצועי(לא מסווג, ראו אותי אפילו בסקיי ניוז, מחלק חתימות בין 12:40 ל12:41 במיקום שלא יימסר), חסר תקדים בכל מערכות ישראל בשנים האחרונות, אבל כמו שהתמלאתי באותו הרגע ככה התרוקנתי במרוצת הימים עם משימות השגרה והדאגות.
קרני אור מסוימות חודרות אל בין האפילה, קצת ניודז פה ושם שמזכירות לי שיש בי עוד יצר פועם, ובעיקר דאגה אמיתית של אנשים שעוטפים אותי.
מאמין שנצא מהסיפור הזה מחוזקים, שונים, עם תובנות אחרות על החיים, מקווה שלא שרוטים מידי, תמשיכו להחזיק את המצודה עד שאגיח שוב מהצללים, ומי ייתן ולא תצטרכו לראות את הפרצוף שלי מעליכם עד שכל זה ייגמר.