יושבת מול שולחן האוכל, העמוס מכל וכל,
ברכיי צמודות לדופן השולחן,
בידי הנייד, הכיור מלא בכלים מליל אמש,
הבית רועש, מבולגן, אני ערה בתפקידי כאם.
לקחתי את הפון רק כדי לשים לי מוזיקת רקע בזמן שאני מנקה ושוטפת...
האצבע גולשת לכלוב, לקיופיד, לאינסטה, עיניי מחפשות אותו בכל נקום אפשרי, את זה שיסמס לי "שעה אצלך, לבשי את השמלה הקצרה ההיא שאני אוהב, בלי הלבשה תחתונה, רק פזרי את הניחוח האהוב עליי ותחכי לי למטה, אחרת אני ממשיך לבד" אוהבת את הדומיננטיות הזו שמגיעה מהגבר החייתי הזה שהצליח לקרקע את הלביאה שבי, לתת דרור לרצון שלי להיות כל הזמן בלשיטה, האיש הזה שמבט אחד ממנו ואני כבר יודעת למצוא את מקומי, שהוא גם יודע לקרוא את הצרכים שלי מבלי שאדבר בכלל, נכנס איתי לעומקים, צולל, אף שטרם למדתי לשחות היטב. הגבר הזה שיודע כשאני זקוקה לחיבוק ויגיע ברגע שיוכל כדי לשחרר אותי מעצמי וממטלות היומיום, יעטוף חזק וייתן לי את הביטחון שבהרפיה. העיניים והלב מחפשות אותו, בינתיים מגיבה לההוא ולזה, לשלישי והחמישי כבר מסמס, מדללת אותן לפחות כמו ... זריקות הרעל שהוזרקו להמונים פה, מדללת ומסננת את כולם, לכל אחד יש את הפאק שלו ואני מחפשת את המושלם, שלי, בעיניי, בגופי. הברכיים שלי צמודות לדופן השולחן וכל מה שאני חושבת עליו זה להיות מוצמדת לשולחן בפוזיציה אחרת, להיאכל עד רטט ונהרות שיישפכו ממני, ממש כמו שהאחרון צלח את המשימה, הושפרצתי בכל מגע, בכל ליקוק וחדירה. ערימת כלים בכיור זועקת אליי, כך העץ קורצת לי מבין הבלאגן וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה הספנקים איתו על ישבני העגול והמהמם, שמפיל גברים בשורות, כשאני חוצה כביש או סתם מענטזת ברחוב עם מבט קשוח וזועקת לדיסטנס עם שפתיים חושניות אך לא מחוייכות.
התעוררתי לבוקר, בתפקיד האם ועודי מחפשת את קולי כאשה, המינית והחושנית שאני, שקצת הלכה לה לאיבוד בתוך הכלים וערימות הכביסה שבסלון, בין סירים ותבשילי הקדרה לערב שבת.
מחפשת בעיניים, כשברכיי צמודות לשולחן האוכל המשפחתי, עליו אכלתי יחד עם אבי ילדיי ועכשיו הזיכרון האחרון שלי מהשולחן הזה הוא סשן נרות כשאני חסרת אונים מבחירה.... שבויה מרצון בידיו של נשלט שלימדתי לשלוט, בלב שלי בעיקר...
סופש קסום, תעופוווו 🦄💫💃🥳