הפיניקס העולה

נכנסת אליו אחרי כמה ימים קשים

מתיישבת בחיוך, מציע לי וויסקי, צ'ייסר זה אפילו לא מדגדג לי... מציע בערה, אני לא הטיפוס... הוא יודע לזיין, נכל זווית אפשרית במשך שעות, יש לו ראייה מרחבית ועמוקה על כל רובד, בעיקר מבין גגול בפוליטיקה 😉

זיין מוח הקירח תכול העיניים.

שעות אני יושבת ומקשיבה לו, ברודי מצליחה להשחיל דיעה חכמה, לבטא חושניות, את פלירטוטי מבטיי או שפתיי הוא לא קולט בכלל, אין מה לדבר על תנוחת הישיבה שלי, על התחתון תחרה בצבע ניוד... ריח של שמן אמבט שמטריף לו את החושים אך הוא לעולם לא יודה בכלל, מחסיק את רגשותיו כאחרוני קנאי הק.ג.ב של שנות ה30 המאוחרות, חמימות מתחמקת, מנשק ואז מתרחק שחלילה לא אחוש רגש ממנו. 

כשכבר נשברתי מסשן ארוך של זיון מוח ביקשתי שייקח אותי כבר, מדביק לקיר, מנסה את פעלוליו רק שהפעם זה פחות עובד, אני לא שם, אני במקום אחר, השלוק וויסקי לא פתח לי, הייתי צריכה חצי בקבוק ואז ...אולי הייתי כבר דורשת שיוציא איזו חגורה להצליף לי בישבן, לחוש קצת כאב פיזי להקהות את הנפשי, להשקיט את הראש בעס8רת חדירה עמוקה וחזקה לתוך מוחי השני, זה שמרטיב כשמוחי הראשון מקבל מזון.  הייתי אף דורשת שידליק נר ויטפטף עליי, שיביא קרח ויעביר בכל המקומות האסורים והמותרים כאחד, שיגלה את הסודות הכמוסים של גופי הנשי והקמור.

הוא יודע להיות בי בהמון זוויות אך לא יודע איך לחדור את השריון, לא יודע שמילים מעיפות אותי לשחקים, לא מתאר לעצמו כמה אני שונה כשמלקקים את הנקודות המיוחדות שלי ונוגסים בהם, שמעבירה אצבעות בתוך השיער ומושכים אותו קלות תוכ ביס בצוואר, הקולות שלי משתנים ואני עולה רגע אחרי עליו כדי להתאמן, עושה עבודה על הבטן, הוא בר חלוף, לא מבין את רזי נשיותי ואפלוליותי, עד שאמצא את זה שנפשי מחפשת מזה זמן רב....

יודע בהחלט לזיין תראס 

יום אפור מחא בסטרס

וכל הנחוץ לי כעת 

זה הוא

שיעביר את שיערי בין אצבעותיו

ימשוך את ראשי לאחור וגופי המתפתל

יקבל באהבה את אצבעותיו הידו הימנית

אל תוכי

רגע אחרי הוא מלקק אותן ואז ללא שום התראה

מפליק חזק על ישבני העגלגל והלבן

הוא לוחש לי באוזן 

"כמה שאת סק... 

ועוד לא סיים המשפט ואני כבר חשה בעוד הפלקה

הטא שוב מעביר אצבע על הפנינה שלי 

תוך כדי שהוא מתענג על כל גניחה מובכת שלי

מהרגעים שאני נותנת דרור לאשה שבי

אני זןערת שלא יכולה יותר 

והוא ממשיך חמשוך לי בשיער

לשחק לי בפנינה ומדי פעם להםלק ולהידער אצבע לקוקה

טועם את מיצי בתאווה שיש רק לו

הקול שלי מגליק אותו בדיוק כמו הכל אצלי

סקסי וחשני... הפיתול שלי והרטט

הגניחות והנשימות

העיניים העצומות והשפתיים הננשכות

והוא יודע בדיוק מה חעשות ומתי

מפיל אותי על המיטה מצמיד ידיי למזרן

מביט עמוק לעיניי ולוחש

אני הגבר שלך, אני מחליט פה 

מחקק את שפתיי ורגע אחרי את פי השני

ממנו אני יודעת לדבר רק אהבה

משם אני יודעת לנבוע מי תשוקה ונהרות של תאווה 

ללדת את צאצאיי ולהקסים את מאהביי

הוא לוגם ויונק מנשק ומלקק

מחדיר אצבע ועוד אחת

ועד שאני משמיעה לו את קולי המתענג

ומזהירה כי אינני אחראית על המתרחש

ובאותה השניה הסכר נפרץ והוא שותה אותי 

כאילו היה זה משה שצעד במדבר מזה 30 יום

והינו צמא למים כמו עיוור לקרני השמש

נגמר הנהר והוא מגיח מן השאול ועולה אל גן העדן 

נכנס למערה בשיא תפארתו ומשם אני כבר עולה

יחד איתו על אדי העונג ונעלמת בתוך השמיים ...

חלמתי אותו רבות

אולי הוא יבוא 

ויעביר את שיערי בין אצבעותיו

קמה בבוקר לדפיקות דלת

של השליחים

הגיע המשלוח לו חיכיתי מלא זמן

הם משאירים את הארגז באמצע המטבח ונעלמים

אני מבינה שיש ילדודס בבית עדיין

התעוררתי אחרי חלום שהיה בא לי להמשיך 

הייתה לי פנטזיה להמשיכו בדמיוני עם עצמי מאחר ואין אף גבר אמיץ בסביבתי...

הגוף שלי התמלא בעצבים וכל שרציתי זה לסמס לזה שיודע להצליף בי ולעשות בי שמות, או לההוא שעשה עליי סשן נרות, לאקס שידעתי איתו זיון קשוח על מכסה המנוע בפרדס ליד בית הקברות, לאנונימי שהגמיר והשפריץ אותי ברכב שלו מאחורה לתוך סנדלי ילדיו... אולי לההוא שקשר אותי למיטתו וקרע לי את התחתון השחור, אסתפק גם באחרון שידע לתת ספנקיס על הישבן ולשתות את הנהרות שהניע מתוכי היישר אל הלוע שלו, שידע להצמיד אותי לקיר ולהיכנס בי תוכ לחישות "אני לא אחד הסמרטוטים שלך... אני קובע פה" כשהוא בכלל לא מבין שאני קובעת כי אני בחרתי בו שיצמידני חזק לקיר... מפנטזת וחשה איך לאט לאט הגוף נרגע מהסטרס, איך אני נינוחה קצת יותר ומתחילה לגלגל מחשבות במוחי של איך אני מוצאת עכשיו מין זמין במיידי, עם אחד שמבין עניין, שאוכל להגיע אליו ולפרוק את כל התיסכול העצור בי, את כל האנרגיה המינית שצבורה בי מזה חודש, פאקינג חודששששש אחרי תקופה ארוכה לפניה שהייתי בלי בכלל.... בא לי שיבוא אחד משובח כזה, שיפרק ויבנה מחדש 

אחד שיהיה קשוב מספיק להבין מסמס אחד של הבוקר שאני זקוקה עכשיו לקפה קוראסון שקדין וזיון צמוד לקיר, חזק על השולחן או בדוגי על הרצפה ... שיחבק אחרי ויעטוף אותי בזרועותיו רגע לפני שאני חוזרת למסלול חיי כאמא ...

גרררר

יושבת מול שולחן האוכל, העמוס מכל וכל,

ברכיי צמודות לדופן השולחן,

בידי הנייד, הכיור מלא בכלים מליל אמש,

הבית רועש, מבולגן, אני ערה בתפקידי כאם.

לקחתי את הפון רק כדי לשים לי מוזיקת רקע בזמן שאני מנקה ושוטפת...

האצבע גולשת לכלוב, לקיופיד, לאינסטה, עיניי מחפשות אותו בכל נקום אפשרי, את זה שיסמס לי "שעה אצלך, לבשי את השמלה הקצרה ההיא שאני אוהב, בלי הלבשה תחתונה, רק פזרי את הניחוח האהוב עליי ותחכי לי למטה, אחרת אני ממשיך לבד" אוהבת את הדומיננטיות הזו שמגיעה מהגבר החייתי הזה שהצליח לקרקע את הלביאה שבי, לתת דרור לרצון שלי להיות כל הזמן בלשיטה, האיש הזה שמבט אחד ממנו ואני כבר יודעת למצוא את מקומי, שהוא גם יודע לקרוא את הצרכים שלי מבלי שאדבר בכלל, נכנס איתי לעומקים, צולל, אף שטרם למדתי לשחות היטב. הגבר הזה שיודע כשאני זקוקה לחיבוק ויגיע ברגע שיוכל כדי לשחרר אותי מעצמי וממטלות היומיום, יעטוף חזק וייתן לי את הביטחון שבהרפיה. העיניים והלב מחפשות אותו, בינתיים מגיבה לההוא ולזה, לשלישי והחמישי כבר מסמס, מדללת אותן לפחות כמו ... זריקות הרעל שהוזרקו להמונים פה, מדללת ומסננת את כולם, לכל אחד יש את הפאק שלו ואני מחפשת את המושלם, שלי, בעיניי, בגופי. הברכיים שלי צמודות לדופן השולחן וכל מה שאני חושבת עליו זה להיות מוצמדת לשולחן בפוזיציה אחרת, להיאכל עד רטט ונהרות שיישפכו ממני, ממש כמו שהאחרון צלח את המשימה, הושפרצתי בכל מגע, בכל ליקוק וחדירה. ערימת כלים בכיור זועקת אליי, כך העץ קורצת לי מבין הבלאגן וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה הספנקים איתו על ישבני העגול והמהמם, שמפיל גברים בשורות, כשאני חוצה כביש או סתם מענטזת ברחוב עם מבט קשוח וזועקת לדיסטנס עם שפתיים חושניות אך לא מחוייכות.

התעוררתי לבוקר, בתפקיד האם ועודי מחפשת את קולי כאשה, המינית והחושנית שאני, שקצת הלכה לה לאיבוד בתוך הכלים וערימות הכביסה שבסלון, בין סירים ותבשילי הקדרה לערב שבת.

מחפשת בעיניים, כשברכיי צמודות לשולחן האוכל המשפחתי, עליו אכלתי יחד עם אבי ילדיי ועכשיו הזיכרון האחרון שלי מהשולחן הזה הוא סשן נרות כשאני חסרת אונים מבחירה.... שבויה מרצון בידיו של נשלט שלימדתי לשלוט, בלב שלי בעיקר...

סופש קסום, תעופוווו 🦄💫💃🥳

מתעוררת מוקדם

הראש פעיל

הגוף נע

הלב פועם

מכינה ארוחות בוקר

המטבח תוהו ובוהו

וכך גם המחשבות שלי

מדמיינת אותו איתי במטבח

שנייה אחרי שיוצאי חלציי

עוזבים את הקן

נועלת את הדלת אחריהם

מסיימת את תפקידי כאם

מתחילה את תפקידי כמאהבת

אני מקבלת אל חלציי

את אהבתו

לריקוד מלוכלך

ליד הכלים שבכיור

המחבתות שעל הכיריים

רק הוא ואני

עושים סלט של אהבה

עם ניחוחות של תשוקה

הלילות החשוכים

החושך הוא כמו שמיכה רכה שעוטפת אותנו כשקצת קריר, כשיש רצון להתכרבל, כשיש צורך להיעלם.

שם, בחושך, בלילות, אפשר להיות מי שבא לנו, להיעלם, להתחבא, להיות מי שאנחנו, להיות מה שאנחנו רוצות להיות. אהבה, שנאה, פחד, ביטחון, יש ואין, הכל נמצא בחושך כפי שנמצא באור. 

החושך מטעין אותנו לקראת האור.

באור אנחנו בחוץ, נראות ואין לאן לברוח להתחבא, בחושך הכל אפשרי, כאשר באור כשהוא נדלק ודולק אנחנו רואות ונראות, אנחנו מאופשרות לחיות כמו שאפשרי לנו, בכל קשת הרגשות והתחושות.

הלילות החשוכים לא מפחידים, הלבד שם מועצם פשוט, כי באור כולם בחוץ, הכל חי, בלילה זו רק את עם עצמך, חובקת את הכרית ומתכרבלת עם השמיכה, שהיא החושך, עת עצמך עם עצמך, מכורבלת בקונכייתך.

אילו רק תחבקי אותך, תאהבי אותך, ייתכן והלילות יהיו פחות קשים לך.