איראן זה כאן.

הבוקר נפתח בריצה מטריפה.

מטריפת גוף ונפש.

האנדרנלין זרם, האנדרופינים השתחררו.

הרגשתי מעולה.

חזרתי הביתה, חרמנית כתמיד.

בן הזוג נם במיטתו, הלך לישון מאוחר והתענג על חלומו.

חטפתי מקלחת. וניגשתי עירומה למיטתו.

הערתי אותו, בלחצן ההפעל.

הוא התעורר חייך, והתחיל להתמסר..

פתאום! משום מקום!

הוא שאל... תגידי... למה תמיד שאת רוצה, אני זמין ומתמסר.

וכשאני רוצה.. תמיד יש לך מליון תירוצים למה לא.

למה אתמול בלילה כשצמאתי לך, השארת אותי לאונן מול המחשב.

וכעת שאת רטובה וחרמנית... אני צריך לאפשר לך...

בבת אחת!

חרמנותי פגה, ואמרתי לו.

אתה צודק. אל תאפשר לי!

נשקתי לפיו, ואמרתי לו לילה טוב, אהובי!

הוא ניסה לאמר עוד משהו

אך אני כבר ישבתי בכרוסת הנח במרפסת נעולה.

מאז, אנחנו ברוגז!

באסה.