דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד

בטוש שחור כאילו זה היה אתמול,

קראתי אותו לראשונה

חתום על התחנה של אגד,

שהייתי עומדת בה ומחכה,

שנים שהוא בוער בי

מרעיד אצלי נימי נימים

של תשוקות חבויות בפנים,

של אשמה על רטיבות אינסופית

של ידיי שלי זוחלות, לתוכי, מלהטות בי כשפים,

"אני

מרגישה

כמו

כלבה

מיוחמת.."

מגלגלת את המילים על לשוני

בשקט, כמו מחרישה בי סוד,

כמה הן מוכרות לי

כמה הן מבוישות בי

כמה הן אסורות בי

כמה הן מרעידות בי

עד היום..

חוזרת לגיל 14 בשניה

שפתיים נושכות אחת את השניה

גב נשען על תחנת בטון אפורה

רגליים פשוקות בכמיהה רטובה

עיניים הופכות במשפט

אצבע עוברת על כתב שחור דק,

" אני

מרגישה

כמו

כלבה

מיוחמת..."

מסדירה נשימה,

מדמיינת איך כלבה מיוחמת מרגישה,

את הריח שהיא מפיצה

את הרטיבות שמתעוררת בציפיה חייתית קדומה,

בסימן נעלם שאני לא רואה, היא כמו משתגעת,

בדממה ובקול רם,

כל הכלבים מקיפים אותה

מרחרחים אותה מטפסים עליה,

החזק מביניהם הוא הראשון שעולה עליה

והיא אחת והם כולם, במין סדר מופתי,

הם עולים עליה אחד אחרי השני,

צמודי אברים, בחיבור של נוזלים,

כמו בואקום כזה, שלא נפרד גם אם מנסים,

עיניים פעורות, לשון מתנשמת, בטן עולה ויורדת,

היא נראת כמו באדישות מבחוץ,

אבל מבפנים היא מתוך טראנס, עמוק, של שייכות,

לתשוקות שלה, למהווים של הטבע, לזה שעכשיו חודר אליה,

מפיצה את הסימן שמפעיל את כל הזכרים

שחגים מעליה,

אחד אחרי השני.

שנים אחרי אני סוף סוף

מבינה אותו בצורה מדויקת,

אני מרגישה כמו כלבה מיוחמת...