דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד

היום היה היום האחרון שלך בבית,

מעניין אם היית זוכר,

איך ישבת בחדר שינה עם מגש מלא פינוקים טעימים שאמא הכינה לך, רגל על רגל לפני המגש ואתה לא מצליח להושיט את היד לקחת, מסתכל על הכל במבט,

זוכרת שהסתכלתי עליך מהצד, מבינה ולא מבינה מה שאני רואה, בראש חושבת שבטח יאשפזו אותך ואז תחזור, כמו שהיה לעיתים תכופות בשנה הזו,

והאמבולנס הגיע אחרי כמה זמן, ולא כ"כ הצלחת להתרומם מהמיטה אז הם לקחו אותך עם כיסא גלגלים, וליוויתי אותך מרחוק, עם כאב פנימי, שקשור לפורים שככה נהרס לנו, ומה יהיה עד פסח, אבל בטח בלי מחשבה שעוד שבוע מהיום אפרד ממך לתמיד..

אלו דברים שאין להם שיעור אבא שלי,

לזמן אין שיעור, הוא חולף ועובר כצל חולף, אבל נשאר תמיד מלא נקודות ציון, כמו הספינג' של פורים שחיכה לך על המגש, בלי שתחזור יותר, כמו החלונות של המרפסת ששטפתי לפסח באותו יום  כשהודיעו שאיבדת את ההכרה, כמו החתונה שלי שלא היית בה, כמו כל אחד מהילדים שלי שנולד ולא זכו להכיר אותך, כמו שאני גדלתי אבא, השנה יש לי יותר שנות חיים בלעדייך מאשר איתך,

לחיבוק שלך אין שיעור אבא, החיבוק של הגבר הכי רחב, הכי חם, הכי מכיל, הכי שלי שהיה לי, אני מחפשת אותו בכל גבר שאני מכירה, אני צריכה אותו כמו חמצן, כמו אוויר, כמו נשימה, הוא מחזיר אותי למקום שלי, למקום שהיה לי בתוכך, ברגע, בשניה,

אלו דברים שאין להם שיעור אבא,

לקול שלך, קול גברי, רם, נישא, קול ששמעו מעל כולם, קול שלא היה אפשר להתבלבל של מי הוא, קול שקרא לי "נסיכה שלי" קול שכעס עלי כשהתבלבלתי, קול שידע להעיר לי בכבוד, לחנך אותי, להיות האדם הטוב שאני היום בזכותך,

לצחוק שלך אין שיעור, צחוק מתגלגל, חופשי, חוש הומור נדיר, מדביק, כובש, הגבר הכי כריזמטי שאני מכירה, כל פעם שאני במרכז של חבורה, אני נזכרת בך, חוזר מבית כנסת עטוף בגברים, שסובבים אותך, רק לפי הצחוק ידעתי שאתה ביניהם שם, במרכז.

לסדק בנפש שלי אין שיעור, לאובדן התמימות שלה, שזה מצחיק לומר עלי כי אני כ"כ תמימה, אבל הייתי עוד יותר, שמרת עלי תמימה ופיקחית, תמימה וערמומית, במין שילוב כזה, היית קורא לי שועל, אתה זוכר?,

לפחד מנטישה שלי אין שיעור, לפחד שלי להיפרד ולא לחזור, ומנגד לניתוקים שלי באיבחה אחת, לא נקשרת מידי אף פעם, כדי שלא יכאב.

לגעגוע ממך אין שיעור, זה לא משהו שמחלים, שנגמר, הפוך, זה רק הולך ומועצם, זה תמיד הולך איתי, החיסרון, המשהו הלא שלם הזה, המשפחתיות שהתפרקה לי בלי בחירה, בלי רצון, בלי ששאלו אותי, בלי שליטה, אולי בגלל זה כ"כ קשה לי לשחרר, כי משהו לא טוב קרה,

לעצב שלי אין שיעור, עצב של ילדה שהייתה צריכה לעזור לאבא שלה להתרומם מהאסלה, כי לא היה לו כח להרים את הגוף שלו, שראתה איך האדם שהיא הכי אוהבת קמל לידה, שמחתה לו דמעה, שראתה איך הוא לא רוצה שיראו אותו מבושה,

שהוא הבטיח לה שיהיה בסדר

והיא האמינה לו

ולא היה.

* אבא שלי *