דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד

שכלום לא יחזור להיות כשהיה

שאני מספרת לי סיפור שבתוכו נישאר משפחה מאוחדת, שלמה,

ויש את הרגע הזה שאני מבינה שאין דרך חזרה, שזה לא משחק, זה החיים שלנו, זו אני, זה אתה,

ויש את הרגע הזה שאני מבינה שזה וואחד תפנית בעלילה, של החיים שלי, שלא כך דמיינתי אותי, שלא לכך אני מתפללת, לא את זה אני רוצה,

ויש את הרגע הזה שאני מבינה שאתה מכיר אותי הכי בעולם, אולי יותר טוב מכולם, שבזכותך אני אני, ומי אני אהיה כשלא תהיה לצידי, כשלא תהיה כאן?

ויש את הרגע הזה שאני מבינה שאת כל המלחמות כולן אני מנהלת בראשי, מתישה את עצמי, בשאלות של להיות או לא להיות, שאתה כבר מזמן בתוך השריון שלך, שאתה כבר הלכת למרות שאתה עוד פה,

שאני

כבר

לבדי.

* הכרה *