ונזכרת שהלכתי לישון לבד גם אתמול,
עוד לילה ועוד אחד ועוד אחד, חודשים כבר..
ואולי בגלל זה גם אתמול בקושי נרדמתי ואולי בגלל זה אני בקושי מצליחה לאכול, ויש רק שיעול קשוח של התקררות עקשנית שלא עוזבת אותי, ודם המון דם שיוצא ממני ומנקה אותי,
חושבת על הימים האינטנסיביים שלי, אני מתישה את עצמי, ממטופל למטופל, לטיפול קבוצתי, למישהי שתופסת אותי באמצע הרחוב כי חברה שלה עוברת הרגע התקף חרדה ואיזה מזל שהיא מצאה אותי, אין מישהו שיבקש עזרה בתקופה הזו ואני אתמהמה מלתת לו אותה או אדחה, או אעביר הלאה, מה שלפעמים הייתי עושה בכל מצב אחר, אבל עכשיו זה מצב מיוחד, עכשיו המדינה במלחמה, ויצאנו למלחמה נוספת על הבריאות הנפשית שלנו, שספגה פגיעה אנושה, אבל חוץ מכל זה, אני גם נסה על חיי, אני בורחת מבשורה, אני מציפה את עצמי בעשיה, שותפת, זורמת, אפילו מטביעה, שרק לא יהיו הפסקות לחשוב, שרק לא תהיה עצירה ומהעבודה לילדים ומהילדים לבית, ועם צו 8 במקביל, אז הכל לבד, עם שתי ידיים, ועוד שיעול, ועוד אקמול, ועוד דם שיוצא ומנקה אותי, ומוציא ממני הכל,
ועדיין בהפסקות הקטנות, בבין לבין לבין לבין, כשאני עוצרת, כשצפות המחשבות ואני נזכרת, אני בעיקר מנגבת את הדמעות, ובוכה כמו ילדה קטנה, שברגע הופכת בכי לצחוק וצחוק לבכי, ואני פתאום קולטת שאני בשלבי האבל, בשלב ההכחשה, שומרת טוב טוב על אשליה של שליטה, שכלום בעצם לא משתנה בבית, שהכל אותו דבר, חוץ מהסטטוס החדש שנוסף "גרושה",
כשאני עוצרת אני מרגישה שהלב שלי נשבר, אם אני אהיה בשקט ממש, אני אשמע חלקים שלו נופלים, כמו רסיסים, נושרים ברכות, בכאב, בגעגוע למי שהיו לפני שהכל התפרק, למי שאני הייתי לפני, בשקט בשקט, בעדינות שלי, אני מנסה להסתכל לשמיים ולהזכיר לעצמי שאני מושגחת, שמורה, להתפלל על השלום בבית הזה שמשתנה, נאחזת בהיבהובים של אור, כמו היו זריחה, כמו היו שקיעה,
אבל בעצם הם בכלל כוכב שנפל,
ואתה המשאלה.
* save me from the nathing ive become *
