דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד

אתה כותב לי

ואני חושבת על הגבר של אתמול

ועל זה של שבוע שעבר,

ועל ההוא של שבוע הבא שגם אני וגם הוא עוד לא יודעים שהוא כבר, הם כולם פרורים של הצורך האמיתי שלי, פרורים שאני מאכילה את עצמי, מנסה למצוא איזון, בין לטרוף ובין להרעיב אותי,

עד לפני שנה וחצי לא היה גבר אחר זולתך,

עד לפני שנה וחצי לא היו ידיים אחרות שנגעו בי, לא היו שפתיים אחרות שנשכתי, לא היה זין אחר שחדר לתוכי,

עד לפני שנה וחצי הייתי אפורה, הייתי גמורה, בלי חיוך אמיתי, בלי נשימה, חיה חיים שלמים בלנסות לטשטש את המיניות שלי, בלנסות להיות אתה,

עד לפני שנה וחצי האשמה על הכאב הנפשי שלי הייתה שלך, שמנעת את עצמך ממני, פעם אחרי פעם, בוקר אחר בוקר, שנה אחרי שנה והיא הכבידה עליך, היא העיקה, היא היתה שלך,

והיום האשמה עברה צד, כבר תקופה ארוכה, גם היום, היא עדיין אצלי, גם כשאנחנו מתגרשים, עדיין צובט לי, כואב לי, מייסר אותי כל פעם שאני עם גבר אחר שהוא לא אתה, עדיין לא נעים לי שאני נהנת כשאתה עם הילדים, עדיין מרגישה לא בסדר, כל הזמן, לא משנה על מה...

אבל החיוך,

החיוך שלי אמיתי, מכל הלב, חיוך של אישה שגברים עוטפים אותה, נמשכים אליה, מריחים אותה, חיוך של אישה שכאב הפטמות שלה מזכיר לה את ליל אמש, חיוך של אישה שרואה בעיניי רוחה, בוקר, בוקר, מרגישה אותו ממש, את הזין של הגבר שלה, שבדרך אליה, כמה זמן שלא יקח, שהפכה את החיים שלה, להרגיש אותו מפשק לה את התחת בבוקר ומזיין אותה, בלי לשאול, או לדבר יותר מידי, רק עם יד חופנת חמה, מריחה זיעה מתוקה, מלוחה, מצמידה, בועלת, לוקחת, שייכת,

מתוך שינה,

כמו שהיא צריכה בבוקר

כמו שהיא צריכה בכל רגע

כמו שמחברים את הצעצוע שהיא,

את הנשמה המאירה שלה,

את הגוף, את הנפש,

להטענה.

* אישה משויכת לעצמה *