לא חושבת שהייתי כל כך ריקה מעולם
וכל כך מלאה ממש במקביל לכך אי פעם,
נולד בי שקט של אישה שסיימה את המרדף שעוד לא התחיל אצלה בכלל,
התכנסות מבורכת כל כך וחדשה לי, שאני תוהה עם עצמי אולי אני בדכאון בכלל? אולי הגירושין שתו לי את שמחת החיים, ואז נזכרת בזה שכבר הרבה זמן לא הייתי כל כך נוכחת בבית שלי ועם הילדים, גם אם זה רק ביומיים האחרונים ככה, זה משמעותי לי כל כך, יצאתי מקבוצה שבחודשים האחרונים היתה לי בית לים של גברים אוהבים וחושקים, וזה כבר יומיים שבהם לא ברחתי לשום גבר וירטואלי, לשום התכתבות מחמיאה, לשום פוסט נוגע ללב שמביא לי אהבה בכמויות, לשום התמכרות לתשומת לב, לשום...
כלום...
גם פה נוכחת כמו רוח רפאים, לא שותפה לכלום, הכל עובר מעלי, מתחתי וממול,
את הקשר המרכזי שהיה לי בשבועות האחרונים סיימתי, הלב התחיל להרגיש ולהתרגש ולא בא לי, בא לי לצלול כרגע, בא לי לכאוב עדיין על הבית שלי שהתפרק, בא לי להשאיר את החלל הזה ריק, למלא אותו עוד קצת בבעלי, עד שלא תהיה ברירה והלב שלי יחזור לפעום והחלל הזה יתמלא.
הבנה של תלות שהתפתחה בתוכי, לתשומת לב גברית, בעודי כותבת כאן אני מבינה את הפראדוקס, אבל זה לא מעניין אותי באמת, מבחינתי זה היומן שלי ואני כאן קודם כל כדי לכתוב, וכן זה קשה, קשה להיגמל מהרצון לאהבה, לחום, קשה לוותר על משהו שהמילים שלי משיגות בשבילי בטבעיות ונראה שהוא כל כך ממלא, כל כך טוב, קשה להרגיש רק אני, בלי כל המחמאות, קשה להיגמל מהדופמין הזה בכל תגובה, בכל הודעה, בכל לחישה, בכל גניחה, בכל נשימה קטועה,
פאקק
מה אני עושה לעצמי ולמה?
היה לי כל כך טוב ורטוב...
ועכשיו זה כמו גמילה ממתוק
כואב, חד, כהה, מוזר לי כל כך
אבל בתוכי יש שקט מתפשט, מעניין, קרוב,
מחוספס, מכוסה, גלוי, מסתיר, משחק,
עוצמתי, מתעורר,
ובעיקר
בלתי תלוי באחר.
* נגמלת *
