לא כ"כ מזמן,
הייתי מאפשרת לי, וואו כ"כ הרבה, לגעת, לדעת, ללמוד, לטעות, ליפול, לקום וליפול, לטעום, לירוק, להצטלם, לאונן, לדפדף, להיתקע, לזרום,
היה בי כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה תשוקה, חמה, מבעבעת, שורפת, מחממת, קודחת, מחיה, ממיתה
ובשנתיים האלו של המלחמה אבל לא רק, של הגרושין שלי, אבל לא רק, משהו נשבר בי, משהו כבה בי, משהו ניסדק...
וזה לא השימחת חיים, יש לי אנרגיה חיה, מדבקת, עם חיוך מאוזן לאוזן תמיד, זה החיוניות, זה החיות, משהו בי מת, מה שסיפק אותי ואולי עוד היה מספק אני כבר לא מאפשרת לעצמי לקבל או לתת, איפה האישה הזו שהיתה כולה אש בוערת? שהתנסתה? שלא פחדה ? שהלכה על פי רוב רק בדרך שהיא חלמה, שהיא גילתה, שהיא רצתה? איפה היא נעלמה?
במקומה יושבת אני,
על כיסא המטפלת רוב היום, או על כיסא האמא, המאוזנת, השקולה, האוהבת, המאופקת, הסגורה, זו שחזרה להיות תמיד
בשליטה.
* הרהורי חרטה *