גם לאמא מותר ליהנות

מסקנות מחיי הרווקות שחזרו:

אני אדע שעברתי הלאה כשאני אפסיק לחשוב עליו ולדמיין אותו כשאני מאוננת וגומרת שוב ושוב על תמונה ו/או וידיאו של מישהו אחר. 

#לומדת_ללכת_לבד_שוב. 

בהרבה תקופות בחיים שלי, מה שמחזיק אותי זה תמיכה נשית סביבי. באמת שאין דבר טוב יותר, מחזק יותר, תומך יותר מנשים למען נשים. 

נפתחה קבוצת טלגרם לנשים בלבד, קבוצה שכל מטרתה זה לתמוך ולהיות שם אחת בשביל השניה. 

כל מי שרוצה, שולטות, נשלטות ומה שביניהן, מוזמנת בהמון אהבה לפנות אלי בפרטי ולהצטרף אלינו.

♥️🫶🏼 

מסקנות מחיי הרווקות שחזרו:

כשאת עדיין חשופית של רגשות, מונעת ופועלת מתוך כאב והשלמה, תהיי פתוחה לקבל גם אהבה שאינה תלויה בדבר ממקורות אחרים. 

תודה לך על זה. תודה על זה שאתה שם גם כשאתה יודע שלא תקבל שום תמורה בחזרה. 

#לומדת_ללכת_לבד_שוב. 

מסקנות מחיי הרווקות שחזרו:

לאונן לעצמי הפך משמעותית פחות כיף מאשר כשהוא מאונן לי. 

האם גמרתי? כן. 

האם זה עשה את העבודה? כן. 

האם זה היה עוצמתי כמו כשהוא מאונן לי? לא. 

האם זה היה כיף כמו כשהוא מאונן לי? לא. 

אבל סימנתי וי על גמירה בינונית. 

נו שוין. 

#לומדת_ללכת_לבד_שוב. 

אז כדי להוציא למפלצת הטורבו המהממת שלי קצת אנרגיה, התחמשתי באודם כהה וקשוח ויצאתי לאזור המלחמה הידוע בכינויו - הג׳ימבורי. 

Wish me luck, my people 🤞🏼

אני אעשה הכל כדי לא לחשוב יותר מידי כרגע. ובימים הקרובים. ובכלל. 

תודה על רעש מונוטוני של ילדים (שהם לא שלי) צורחים. זה בהחלט מעמעם את התחושות. 

אולי השגרה זה מה ששברה אותנו.

אולי עצם היומיום שגם ככה הפער בהתנהלות הוא כל כך דרמטי. מי ירצה, בגיל כזה, להתעורר 37589493728 פעם בלילה/בוקר מדפיקות בדלת של פצפונת? לפחות למדה לדפוק בדלת ולא ישר להיכנס. 

אתמול, כבר הייתי שניות לפני האורגזמה כשהיא דפקה. כוש&₪@״&₪&@&@….

תמשיך תמשיך

מלמלתי לו, מנסה להחזיר את הריכוז שלי מהדלת של החדר לאצבעות בכוס. 

הוא המשיך לשפשף את הדגדגן בקצב אחיד והיא המשיכה לדפוק בדלת ואני המשכתי לצעוק לה 

רגעעעעעעעעעעע

הייתה איזו חצי דקה של שקט, הרגשתי את הגלים של התענוג גואים ומתחילים להציף אותי והצלחתי לגמור. התחלתי את שרשרת האורגזמות הכל כך מצופה שלי ואז עוד דפיקה. 

הוא הפסיק, היא דפקה ואני כמעט התחלתי לבכות. הפוטנציאל של שרשרת האורגזמות בפעם הזו היה כל כך גדול…

כוש״₪@(&״(@@(@₪@₪@…

וזה הסקס האחרון שלנו. כי אחרי זה כבר קמנו, הוא ארז, חברות שלי הגיעו, הוא העמיס את האוטו ונסע. 

תודה לאלוהות ההורמונים והמחזוריות שלמרות מצבים רגשיים מאתגרים כאלה ואחרים, גורמות לי להיות חרמנית כל כך שכל מה שעובר לי בראש זה איך אני כבר מגיעה הביתה ומתיישבת על זין. 

בכיתי כל הדרך הביתה. נסעתי לאט, בנתיב הימני ובכיתי. בכי מכוער כזה, עם קולות ונזלת. לפחות הצלחתי להתאפק עם זה עד שנכנסתי לאוטו והתחלתי לנסוע.

חברה טובה אמרה לי פעם שאני הכי יפה כשאני בוכה. היא לא התכוונה לבכי מהסוג הזה. 

החלטתי שאני יוצאת לפגרה. כמו בכנסת, מינוס השחיתות, הגזענות והמיזוגניה. אני סגורה לרגל שיפוצים רגשיים. הוא אמר לי שאני לא צריכה להתאבל כי הוא לא מת. הוא לא מת אבל מה שהיה מת לגמרי. ואני צריכה להתאבל. כי פיזית כואב לי בלב וקשה לי לנשום ואני צריכה ממש להתאמץ לא לבכות ולהתפרק ליד הילדות. 

זה היה צפוי, התכוננתי לזה, רק לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר. חשבתי שיהיה לי יותר זמן להתרגל, להחלים מהמעבר ולבדוק מה קורה לפני שאני אצטרך להחליט אם זה בכלל מתאים לי. אז חשבתי. כנראה שאי אפשר באמת להתכונן לזה כשאת כל כך אוהבת. 

אז אני סגורה לרגל שיפוצים רגשיים. בתכנית ההבראה הרבה בכי, אלכוהול וחברות אהובות. ואחר שהשלב הזה יגמר, אני אוכל לנשום במלוא הריאות שוב ולחזור להרגיש שוב את כל הדברים המהממים שהם הוא.  

היום חמישה חודשים. 

אלו היו חמישה חודשים מושלמים. לא פחות. גם כשהיה קשה או מאתגר, היה מושלם. כי אפילו לריב הצלחנו לעשות בטוב. בכבוד. בהמון אהבה. 

מדהימה אותי המחשבה שרק ביומולדת 20 שלי, נולד האיש שילמד אותי מה זו אהבה הדדית. מה זו אהבה שלא מכלה אותך ושורפת לך את הלב והנשמה אלא להפך. אהבה מיטיבה, מצמיחה, מטפחת. אהבה של ביטחון וחברות. אהבה של לאהוב אפילו את הכרס והסימני מתיחה והחצ׳קונים - שאפילו אני אלמד לאהוב אותם על אמת ועד הסוף. 

אני לא מצליחה להירדם בלי דמעות בימים האחרונים. כי מתגעגעת ומתרגלת. אבל איכשהו, גם פה, הטוב עולה על המבאס ואני גם שמחה. בשבילו. באמת באמת שמחה מכל הלב וממש גאה. 

אחרי חודשיים אמרתי לו שאת התיקון שלי הוא כבר עשה ושינה אותי לעד וכל מה שיבוא, הוא כבר בונוס. וזכיתי. ואני לא רוצה שיגמר. ובאותה נשימה אני ידעתי וגם עכשיו יודעת, שיש תאריך תפוגה. 

איכשהו להיות פה זו הדרך שלי להיות קרובה אליך כשאני מתגעגעת.