בכיתי כל הדרך הביתה. נסעתי לאט, בנתיב הימני ובכיתי. בכי מכוער כזה, עם קולות ונזלת. לפחות הצלחתי להתאפק עם זה עד שנכנסתי לאוטו והתחלתי לנסוע.
חברה טובה אמרה לי פעם שאני הכי יפה כשאני בוכה. היא לא התכוונה לבכי מהסוג הזה.
החלטתי שאני יוצאת לפגרה. כמו בכנסת, מינוס השחיתות, הגזענות והמיזוגניה. אני סגורה לרגל שיפוצים רגשיים. הוא אמר לי שאני לא צריכה להתאבל כי הוא לא מת. הוא לא מת אבל מה שהיה מת לגמרי. ואני צריכה להתאבל. כי פיזית כואב לי בלב וקשה לי לנשום ואני צריכה ממש להתאמץ לא לבכות ולהתפרק ליד הילדות.
זה היה צפוי, התכוננתי לזה, רק לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר. חשבתי שיהיה לי יותר זמן להתרגל, להחלים מהמעבר ולבדוק מה קורה לפני שאני אצטרך להחליט אם זה בכלל מתאים לי. אז חשבתי. כנראה שאי אפשר באמת להתכונן לזה כשאת כל כך אוהבת.
אז אני סגורה לרגל שיפוצים רגשיים. בתכנית ההבראה הרבה בכי, אלכוהול וחברות אהובות. ואחר שהשלב הזה יגמר, אני אוכל לנשום במלוא הריאות שוב ולחזור להרגיש שוב את כל הדברים המהממים שהם הוא.
