לפני 20 שנה, אבא של חבר מאוד מאוד קרוב, שגם הייתי עושה איתו מלא סקס, התאבד. הוא היה הלום קרב.
בשבעה, הייתי נוכחת לחלוטין, דאגתי לו ולאמא שלו, הגשתי קפה לאורחים שבאו לנחם ומילאתי את צלחות העוגיות, שטפתי כלים והכנתי להם אוכל.
בערבים, אחרי שכולם הלכו, אותו חבר היה בא אלי הביתה והיינו מתחבקים והולכים לישון יחד. באחד הימים הראשונים, הוא התחיל לנשק אותי ולהפשיט אותי.
עצרתי אותו ואמרתי לו שזה נראה לי לא מתאים.
למה?
כי אתה עצוב.
אבל זה יעשה אותי ממש שמח.
שכבנו כל יום, כמה פעמים בלילה, מאותו לילה לאורך כל השבעה.
לימים, הפסיכולוגית שלי סיפרה לי שהרבה אנשים שחווים אובדן נוראי רוצים לעשות סקס, אולי כדי להרגיש חיים, אולי כדי לשכוח. כל אחת ואחד סיבותיו הוא.
הרי פרויד עשה קריירה מהקו הזה שנמתח בין מוות למין.
והיום, אחרי שבמסגרת שיחה עם הילדים בבית ספר חברה סיפרה את סיפור נפילתו של גיסה ואחרי הטקס המרגש שהייתי בו ששילב עדויות מפי לוחמים מכמה דורות, אחרי יום מלא בבכי ועצב עמוק, יום שאני חושבת על התלמידים שלי שתכף מתגייסים ועל אלו שעכשיו בצבא ואלו שנקראים למילואים,
כל מה שבא לי לעשות, זה להיכנס למיטה ולאונן את עצמי עד שלא אוכל יותר. עד שלא ארגיש את האצבעות. עד שאגמור ואגמור ואגמור ואשכח כמה מוות יש סביבי.
אולי זה לא כל כך פוליטקלי קורקט או משהו כזה אבל חייבת איכשהו לפרוק את הכובד הזה על הלב. חייבת להרגיש את החיים.
