לפני חמישה חודשים כתבתי את זה. לפני המלחמה, הרבה לפני הפרידה. לפני שעזב סופית, הוא קשר את הצמיד שהיה עליו למנורת לילה שליד המיטה ״כדי שגם כשתזדייני עם מישהו אחר, תחשבי גם עלי״.
כבר אז ידעתי את מה שאני מרגישה היום.
כשהוא חזר מהחופשה שלו לפני כמה חודשים, הוא הביא לי שני צמידים. אחד ליד, אחד לרגל.
זה כדי שאהיה איתך בכל דבר שתעשי ואלך איתך לכל מקום שתלכי.
זה עלי מאז. כבר הפך לחלק מהתכשיטים הקבועים שעלי. אתמול הוא חצי צחק ואמר שהוא סימן אותי, שהצמיד מסמן שאני שייכת לו. וזה כנראה נכון. אני באמת שייכת לו אבל הוא גם שייך לי. בין אם ירצה או לא. אדון לעצמו והכל, אבל שלי.
אחרי עוד אחת מהשיחות הקשות שהיו השבוע, נשכבנו לישון, הגופות העירומים שלנו משתלבים זה בזו כמו פאזל מושלם וכל חלק נצמד הכי קרוב שאפשר, לחשתי לו שאני אוהבת אותו ללא תנאים. כנראה גם לנצח אוהב אותו ככה. גם כשהמערכת יחסים הזו תדעך, תתפוגג ותעלם, אני עדיין אוהב אותו ללא תנאים. הוא שינה את חיי. החיים מתחלקים ללפני ואחרי הוא.
אני תמיד אהיה שלו והוא תמיד יהיה שלי. גם אם אנחנו צריכים להשתמש בקונדומים.
