ללבד יש קצב משלו. כשכל המולת היום דועכת, הילדות כבר ישנות ואני נשארת רק עם עצמי, הזמן זז אחרת. לא מהר יותר, לא לאט יותר פשוט אחרת. אולי בקפיצות? לאט לאט לאט ואז ממש מהר ואז שוב לאט?
ככה גם החשק המיני שלי. אני מנסה להבין שוב את האני המיני שלי כשהוא לא בתמונה.
התחלתי בלנסות לאונן. אוננתי אולי 10 פעמים בעשרה חודשים שהיינו יחד וזה תמיד היה טכני, לא מספק ולפעמים אפילו סתם כואב.
אז ניסיתי שוב, עכשיו שאני יודעת שהוא הלך סופית. חזרתי לפה, נכנסתי לבלוגים וחיפשתי השראה ויזואלית או טקסטואלית שתתסיס את החשק שלי ואוננתי.
בהתחלה עם האצבעות, ניסיתי לחקות את המגע שלו, המדויק כל כך, הנעים כל כך. התייאשתי אחרי בדיוק חצי דקה. מיד שלפתי את הסטיספייר אהובי וזה היה בהתחלה באמת נעים. אבל אז האורגזמה באה במהירות (ולא נבנתה לאט לאט כמו איתו) ואפשר אולי להגיד שגמרתי.
זו הייתה גמירה קטנה, חלושה, טכנית כל כך. שום דבר בה לא הזכיר את הטיפוס האיטי במעלה העונג שהיה איתו. את הנקודה הזו שידעתי שתכף יבוא הפיצוץ האדיר של התשוקה. לא היה שם את הרעד הבלתי נשלט שתמיד היה לפני, לא את הגלים החזקים של התענוג שהתנפצו לי בתוך הכוס בלי שליטה שוב ושוב ושוב עד שכל הגוף שלי השתולל תחת הידיים שלו תוך כדי אנחות מחרישות אוזניים מצדי. לא היה את הבלאק אווט מרוב עונג ואפילו, לא היה את הנשימה המהירה וחוסר היכולת לזוז וגם לא את הרעידות הקטנות של אחרי.
סתם גמירה קטנה ולא מספקת.
אני מנסה ללמוד את האני המיני של אחרי הוא וזה ממש לא כיף לי.