יום שבת הכי קשה לי. מניחה שלכולם שבת הכי קשה. גם בגלל שהחיים השתנו לנצח לפני שלושה שבועות, בשבת, וגם בגלל שהזמן עובר אחרת. יש לו חוקים משלו.
אני מרגישה שהמרחק בנינו גדל. שגם לחרא הזה, אנחנו איכשהו מתרגלים. לשיחות השטחיות לרוב. לתקשורת המועטה. המחסור במגע כל כך מורגש, כל כך נוכח. מוזר שחוסר נוכח. אבל גם לזה מתחילה להתרגל.
בלילה כשהלכתי כבר סוף סוף לישון, אחרי המתנה ארוכה לטלפון ממנו שלא הגיע, שלחתי יד לצד שלו של המיטה. אני עדיין ישנה בצד שלי, לא מסוגלת לזוז לצד השני, לתפוס לו את המקום. הסדין היה ריק וקר וזה הכניס אותי לעצבות עמוקה, כזו שאוחזת חזק בגרון וללב לדפוק בצורה לא סדירה וכואבת.
אז עשיתי מה שהוא ביקש ממני לעשות לילה קודם ואוננתי. לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שאוננתי. אולי שבוע שעבר מתישהו? החלטתי ללכת לסטיספייר אהובי, שאף פעם לא מאכזב, מתוך זיכרון רחוק שהאורגזמות שלי איתו הן מדהימות.
עצמתי עיניים ודמיינתי את הגוף שלו נצמד אלי, את הידיים שלו מטיילות עלי. דמיינתי שהדגדגן שלי מרגיש אצבעות אהובות שיודעות בדיוק מה לעשות ולא מכשיר חשמלי רועש. היו רגעים שזה אפילו עבד והצלחתי להינות אבל זה לא עזר ולא היה מהנה. גמרתי די מהר, אורגזמה חלשה, לא מספקת וקצת כואבת. והחוסר שלו לידי רק התעצם.
אתמול הדלקתי, בנוסף לנרות שבת שאני מקפידה להדליק בשבילו, גם נר נשמה. אני מרגישה שאני מתרגלת ואסור בשום פנים ואופן להתרגל למציאות הנוראית, המדממת והשבורה הזו.
אני מתגעגעת אליו בכל תא בגוף שלי.
