בינתיים הוא בסדר. עשו להם איזו מסיבה בשטח כינוס והוא שלח לי סרטונים שמחים של חיילים רוקדים. כל כך שמחתי שטוב לו.
איזו מציאות מטורפת זו. בבוקר הוא במטווח, בערב במסיבה.
נכנסו לשגרה הזויה, שגרת מרחק, של שיחות קלילות יותר, של הא דה וזה רק מגדיל לי את הדיסוננס. אבל איפה האופק? מרגיש שאני, אנחנו, על זמן שאול עד שיקרה הדבר שאני הכי מפחדת ממנו. תוהה מתי הוא יחזור אלי, אם הוא יחזור אלי.
מדהים הפער אצלי בין הבוקר ללילה. בבוקר אני כל כך תיפקודית. עובדת, מלמדת, מבשלת, מסיעה לחוגים, לביקורת אצל הרופאה, שותה עם אמא שלי קפה ובלילה, כשנהיה שקט והחושך יורד, מזדחלת לה חרדה עמוקה כזו, שלופטת לי את הלב והעצמות, כזו שאין לה מילים, רק תחושות.
ואני לא מסוגלת לעשות כמעט כלום.
השארתי את החדר בדיוק איך שהוא עזב אותו. אותי. מקיפה את עצמי בדברים שלו כדי הוא יהיה איתי גם כשאני הכי מפחדת.
