כשישבנו מכורבלים לראות איזה משהו בטלפון שלו, פתאום קפצה הודעה ממנה.
הודעה רשמית, מנוסחת בצורה קלאסית של הודעה של נשלטת לשולט שלה, בגוף שלישי, פניה מכובדת כזו.
הוא נלחץ נורא ומיד הסתיר (או יותר נכון, ניסה להסתיר, ללא הצלחה) וסגר את הטלפון בתירוץ כלשהו.
אבל כמובן שהספקתי לקרוא.
קצת קינאתי באינסטינקט אבל יותר מהכל חשבתי עליה. יושבת שם בבית שלה, כותבת הודעה לאדון שלה אחרי שהוא נפרד ממנה והודיע לה שהוא עכשיו איתי. חשבתי על הכמיהה שלה אליו, על הצורך שלה בו בעוד הוא יושב כולו מכורבל בתוכי, הידיים שלו על הציצי שלי והיד שלי על הזין שלו. חשבתי עליה יושבת מול הטלפון ומחכה שהוא יענה לה בעוד הוא מזיין אותי זיון ארוך וחזק ואז נרדם כשהוא עדיין נעוץ עמוק בתוכי, מחבק אותי חזק אליו. חשבתי עליה עם כל סיבוב שלו במהלך הלילה, כשהוא נצמד אלי בטבעיות, מרים קצת את השמיכה כדי להתקרב עוד קצת, ששום דבר לא יחצוץ בנינו, איך היא בטח לא ממש הצליחה להירדם כי חיכתה שיענה, שיגיב, שיתן לה את היחס שהיא כנראה כל כך צריכה.
אני שנאתי להיות במקום הזה. זה מקום ארור של ציפייה מהולה בתחושת דחייה עמוקה. הלוואי ויכלתי איכשהו להיות שם בשבילה.
אבל היא שם, לבד. ואני פה, איתו.
לא יודעת אפילו איך אני מרגישה.
