שיחות קשות זה כמו לפוצץ חצ׳קון. בהתחלה צריך להפעיל קצת לחץ ואז הכל יוצא ומשפריץ החוצה וצריך ללחוץ עוד כמה פעמים עד שהכל יוצא ונקי מבפנים ואחר כך? אם מטפלים טוב, אז העור מתקן את עצמו והכל חוזר להיות חלק ונעים. ואם לא? אז הכל מזדהם ונהיה פצע גדול אפילו יותר.
אז שלנו? לא היה חצ׳קון רגיל. זה היה חצ׳קון ענק. אדיר. אפילו אפשר לקרוא לו מגה-צ׳ון. פרונקל מטורף, אם תרצו.
זה התחיל בעקיצה קטנה (שלי) שהובילה לעצבים לא פרופורציונליים (שלו) שהובילו לmelt down כללי (שלי) ואז לשיחה עמוקה, נוקבת, לא מתנצלת, לא מסתירה, כל הקלפים על השולחן, do or die (של שנינו).
הוא לא ויתר (למזלי), לא לי ולא לו, הכל יצא. הכל. בבכי ועצבים ופליאה והאשמות ולקיחת אחריות והבנה ברורה כל כך, של שנינו, שאנחנו אוהבים כל כך, חרדים לפגוע אחד בשניה ואחת בשני, מוקירים כל דקה יחד למרות הכל ולמרות הזמן הקצוב.
אנחנו לא יכולים להיות זוג. לא עכשיו. זה לא נכון לי וזה לא נכון לו. אבל את הזמן שלנו יחד, עד שיגמר, אנחנו ננצל היטב.
וככה, בפיצוץ אחד קטן (ענק, אדיר, ברמת מטאור שפוגע בכדור הארץ), חזרה התשוקה, חזר המגע, חזרו המילים המלטפות וחזרה לי השלווה.
מזל שידענו לנקות טוב טוב את הפצע. אפילו לנקות איתו זה נעים.
