במבי חושבת בקול רם.

את הסשנים שלי, אני צריכה בבית. אין לי בעיה לשחק קצת פה ושם אבל את הכאב, העונג וכל מה שמקשר ביניהם, אני צריכה את הספייס שלי.  תרתי משמע. 

לראות אנשים אחרים מזדיינים, לא מאוד מחרמן אותי. לראות מישהו שהרגע סיים לזיין מישהי נעמד מולי ומסתכל לי בעיניים שניות ארוכות, מציף לי את התחתונים. 

אני יכולה לבלות הרבה מאוד זמן בלהתבונן באינטראקציות חברתיות. זו אולי המראה הכי טובה שיכולה להיות. לי לפחות.  

במסיבות, הדיסוננס בין העירום הכמעט מוחלט ואווירת הסקס שיש באוויר לבין השיחות על הילדים, ההגשמה העצמית, הפחדים, המצב, זה הדבר הכי מדהים שיש. נותן לי תקווה שאנושיות לא מתה בסצנה.

בסופו של יום, אני זקוקה באמת רק לעצמי. אבל זה די מדהים לחזור הביתה ולהירדם מכורבלת עם מישהו.