אני סולחת.
אני סולחת לעצמי שאני לא במאה אחוז שאני יכולה להיות.
אני סולחת לעצמי שאני לא האמא שאני שואפת להיות. זו שלא צועקת, זו שלא מאבדת סבלנות, זו שמצליחה להסתיר את המצוקה, העצב והעצבנות שלה מהילדות שלה ולא נותנת לזה להשפיע עליהן.
אני סולחת לעצמי שעוד פעם נאבדה לי החרמנות. חיכיתי כל כך הרבה זמן שתחזור ועכשיו היא הלכה לי שוב. אני מנסה, כל כך מנסה להחזיר אותה. מפתה אותה בבחורים מתוקים, בלוגים מחרמנים והעלאת זכרונות מהעבר. תחזרי, אני סולחת לך שהלכת. רק תחזרי.
אני סולחת לעצמי שהבית לא מתוקתק, שהכביסה לא עומדת פלס על החבלים, שתמיד יש כלים בכיור ואוכל שהיה צריך לזרוק במקרר… אני סולחת לעצמי כי להחזיק בית לגמרי לבד זו מטלה אחת ארוכה שבאמת אני לא רואה איך עושים אותה טוב.
אני סולחת לעצמי שאני לא הקלילה הכיפית שאני כל כך יודעת להיות. ואני יודעת. זו שהולכת למסיבות ועושה סקס וסשנים במקומות מוזרים. זו שנפגשת ומדברת ומפלרטטת. אני סולחת לעצמי כי מתישהו האבן הזו שיושבת לי על החזה תקטן ותקטן עד שהיא תעלם ואז אני אחזור. אולי אחרת, אבל אחזור.
ואני בעיקר סולחת לו שהוא נסע ועזב אותי עם כל זה להתמודד לבד. אני באמת סולחת כי מעולם לא כעסתי. ולמרות שיכולים לעבור ימים שלא נדבר, הוא נוכח שם ברקע, בדיבור עם הילדות, בשניות לפני שאני נרדמת, כשקורה משהו ממש מצחיק או אפילו סתם כשאני בוהה.
אני לא חושבת שהוא יחזור ואם כן, אני באמת לא יודעת מה יהיה. אז אני חייבת לסלוח לעצמי על הכל כדי שאוכל לבנות ולמלא את עצמי שוב במקומות שנותרו ריקים.
ואני אבנה ואני אמלא.
