לא הצלחתי לישון שנצ למרות ששרפו לי העיניים מרוב עייפות. זה מן מעגל כזה. לא מצליחה להירדם בלילה, עושה שנצ, לא נרדמת בלילה וחוזר חלילה.
ואני עייפה. כל כך עייפה. זה כבר מכרסם בכל היבט בחיים ואז רגשות האשם מתחילים.
אבל כשעיניים נעצמות, אז מצעד התמונות עולה. הפציעה של הבת שלי, דאגה חונקת של מה היה יכול לקרות אם, הקינאה של הקטנה והאם עשיתי מספיק גם בשבילה היום, החטופים והחטופות, יולי בן עמי ושיר סיגל מדברות על אבא שלהן, התמונות של ההותר לפרסום של אותו יום, השמות של הכפרים בלבנון שישר זורקים אותי לצבא, הגעגוע אליו. כל כך מתגעגעת אליו, זה בא בגלים.
דיברנו בוידאו לפני כמה ימים וזה הדבר היחיד שגרם לי לחייך באמת מכל הלב ולדמוע. לא בכיתי כבר די הרבה זמן. יש לנו שניות ארוכות שאנחנו רק מסתכלים אחד בשניה ומחייכים. וזהו. אנחנו באמת לא צריכים מילים כדי לאהוב גם מרחוק. זו אהבה אחרת. אהבה שברור שהיא רק שלנו למרות שאנחנו כבר לא אחד של השניה. היא נוכחת מאוד כשאנחנו מסתכלים בעיניים, גם זה בוידאו.
המרחק ממנו מעצים את הלבד שלי בצורה שלא חשבתי שתהיה. לפניו, הלבד היה נתון שבקלות יכלתי להתגבר עליו, להתמודד איתו בשקט ובלי מאמץ. אבל עכשיו הוא כמו שק שאני סוחבת על הגב מבלי שיהיה מי שישים רגע יד מלמטה. כמו חנהל׳ה משמלת השבת.
זהו. זה מה שאני צריכה. אני צריכה חנהל׳ה שתעזור לי לסחוב בלי שיהיה לה (לו) אכפת להתלכלך ולהרוס את השמלה. כי אחר כך, ברגע שאני כבר אעמוד לגמרי לבדי על הרגליים ואצליח לסחוב את השק לבד, אני יודעת, אוהבת ומסוגלת לתפור שמלות חדשות מדהימות ומספקות.
