במבי חושבת בקול רם.

יש דברים שאפשר לכתוב רק פה. כן, גם דברים שקשורים כמובן למיניות על גווניה, סשנים וכו׳ אבל בצל האנונימיות אפשר לכתוב גם עוד. 

למשל, שאחרי שבוע וחצי עם ילדות חולות בבית שכמובן נדבקתי מהן, כל מה שבא לי זה שמישהו פשוט יבשל לי אוכל ביתי טעים כזה, יעשה כלים, יעביר סמרטוט, יקפוץ שניה לקנות דברים שחסר. 

אני לא יכולה לכתוב את זה בשום מקום אחר כי זה יתפרש כאילו אני מבקשת את זה מהם ולא בא לי להטריח את האנשים שאני אוהבת. כן, אני יודעת שהן יעשו את זה בשמחה אבל עדיין, מרגיש לי לא נוח. 

ללהיות יחידנית יש כל כך הרבה יתרונות נפלאים אבל כשאת חולה ומוצפת, הלבד מורגש מאוד מאוד.