Disrupt/ive/ion

לישון עם רגל על הראש זו אמירה: מעבר לבנאליות השליטה השגירה, זה מעיד על צורך בלתי מתפשר בנוחות. זה נוח לא כמו איזה רהיט פרובינציאלי מאיקאה, זה נוח כזה כמו חליפה עם מרווח מילימטרי בשוקיים, זה לא לכולם וכשזה מתאים זה כדי להישאר; עד כדי שמירה על המשקל בגרמים, כדי שיהיה את המרווח הנכון לשוקיים.

כמו כל פריט מיטה ראוי, עליו לקבל את צורתך וכמו בלילות הראשונים, שמדי פעם דופקים קטנה לכרית, כדי לנער אותה שהשקע יתאים לעורף ועד שאתה מניח את הראש, תזכה לעדנה המתבקשת: הרבה שוקיים עברו בנהר עד שראשה הואיל בטובו להתאים עצמו לתנוחת השינה הרצויה, בעיטות ישור קטנות ותיקונים מהירים, משל הייתם שוק ההון האינדונזי.

מאז שהיא הסתפרה, אני לא ישן טוב. היא זזה יותר ועד שאני כבר מצליח להרדם, אני מתחיל לבעוט והבעיטות מעירות אותי, הן אמנם קטנות אך באופן מוחלט אני סובל מנדודי שינה ושנינו לא רוצים שחלילה לא אחוש נוחות מקסימלית בכל קונסטלציה שהיא.

מכיוון שניחנתי בורסטיליות ודוחק בזמן, אני מתאמן בעיקר עם קטלבל 44 ק"ג. כך אני גם מרוויח אימון וגם ישן טוב אחריו.

שינה היא כמו אישה, כשזה טוב, אתה זוכר.

*כל מי שהעידה על עצמה שהיא חתולה, הזכירה יותר פרה - חתולים ידועים כנופלים על הרגליים, לפרות אין אפילו ברכיים שניתן לראות.

*אין שום אומץ באנשים שמנים המתפשטים, אין כלל בעיה עם שומן, הבעיה נמצאת בעניין המודעות.

*לא ניתן לסמוך על גברים המגדירים עצמם פמיניסטיים ונשים המגדירות עצמן שובניסטיות, כשל לוגי רציף ומתמשך.

*אישה המגיעה לדייט ללא ארנק היא אישה לחתונה.

*במידה ובתי הייתה אומרת לי שהיא "חלקה" חשבון או "חצי-חצי", היה העולל מועף כלאחר כבוד.

*מאז שבנותיי נולדו, אני מלמדן שהדרך הבטוחה והמהירה ביותר לעצור סיטואציה היא באמצעות אגרוף לביצים או לעין.

*גז פלפל, שוקר וכו' הם אמצעי הגנה לגיטימיים מגיל צעיר ככל האפשר, ראשית יש לבנות בטחון עצמי מספק כדי להשתמש בהם.

*גבר לא צריך להיות יפה, גבר צריך להיות גבר.

*אישה מוכרחה להיות יפה כדי לצלוח בקלות את החיים.

*מרמור אינו רכיב תורשתי.

*מרוב שאנשים חוששים להפגע הם הפכו רכרוכיים בעת המודרנית, העולם בנוי על יסודות של פגיעה והתקדמות.

*אגביות היא אחד הדברים הכי מחרמנים בעולם, כמו להאזין למוריסון מבצע גרשווין.

"איך את שנחצבת מהיכל של אמת

נגזר עליך בעולם החומר לשוטט". ש.רנד

כתיבה עצמית היא טיפול, סוג של רפלקטיביות הגורמת להתבוננות וכמו חוקר המתיימר להיות טוב ובעל ערך, אובייקטיביות מוכרח לשרור. הדבר היקר ביותר באמתחתי - חירות המחשבה: כשהיא לא מופנית כלאחר כבוד כנגד ענייני דיומא, היא מוכרחה לעסוק בשיפור קונסיסטנטי של העצמיות, כך הכל מסתבר כנסבל יותר ובאיזשהו אופן - מואר, כשאדם מפסיק להתפתח - תהליך קמילה מחל, כשאדם מפסיק לנסות להבין את עצמו - אותו תהליך מואץ ביתר שאת.

עד שאעיף עצמי מכאן כהרגלי, אני משתדל להקיא רסיסי זכוכית המרכיבים פסיפס חיים. הבנה מהירה כמעט תמיד יכולה להצילך, כשהיא מעורבת ביצירתיות, מעטים המקרים בהם תתפס לא מוכן: נדבכים אלו, גורמים לך לבחון תגובתיות באופן תמידי, עם כל חי באשר הוא. הייתי ילד מופרע ויחד עם זאת, התברגתי לפסגה במסגרות, עד שהייתי מועף או מפסיק ללכת בעצמי, המיצוי המהיר בחסות היכולת השכלית:

קיים פגם נוראי בדרך כזו, כשאתה רואה שאלות ויודע שהתשובה הנכונה באמת, כלל אינה מוצגת וכלל האפשרויות הן בפשטות, מרחיקות מן ההתקדמות המוחלטת: הכל מוכרח להתהרהר קטגורית.

היכולת המהירה להבין ולתפוש, לעתים בעוכריי - בבחינת תגובתיות בני האדם למשל: הייתי ממרר בעיקר למורים את חייהם, לעתים כדי לעוף ולנוח בבית ולעתים, כדי לראות כיצד הם מתמודדים עם התנהגות אנרכיסטית ואלימה לרוב.

באחד מימי הקיץ, בכיתה י', זרקתי סמרטוט על תנור ספירלה כדי לראות מה יקרה לחשמל ולתנור. המורה, שהיה מבוגר יחסית ראה את העשן ובידיו הוריד את הסמרטוט ודרך עליו כדי לכבותו: הוא היה אדם מרוסק וניתן היה לראות זאת בנקל. הוא המשיך בשיעור כאילו כלום ואף אחד לא הלשין. בתום השיעור הלכתי אליו ואמרתי לו שאני אחראי, בביטחון מוחלט ומלא פאסון וחשיבות עצמית.

הוא הביט בי בצורה מסוימת שגרמה לי להרגיש אומלל עד עמקי נשמתי ואמר "עשית או לא, זה לא משנה, אני לא מתעסק ולא מתעניין במשמעת; לא אעביר ולא אדווח, מזל שזה לא קיצר את החשמל בבניין ואז היה נגרם נזק חמור".

"נכווית ביד", פלטתי כבר בהבנה שטעיתי היום והוא השיב שהוא שכל בן בלבנון וזה לא רציני, "מחר זה עובר".

הלכתי הביתה ברגל, שבור ובהרגשת חידלון שכמותה לא ידעתי. זה לא מנע ממני להעביר אחרים במסלולי תופת, אך מאותו רגע, כיבדתי אותו על "כיבוי" התמודדות או הצורך בהתמודדות רק בעזרת הבנה ושיקוף עצמי. כיבדתי מאז כל אדם מרוסק והרי כל הנ"ל, מביאים עליך ענווה רבתי ופורקים אותך מטמטומך העיקש.

שבוע שעבר, הקטנה שלי שכבר גדולה מכדי לבחון דברים מעין אלו, לקחה טוש עבה וציירה על הספה החדשה ועל המצעים במיטתה: "למה עשית זאת"? שאלנו והיא ענתה בצורה ישירה: "כדי לראות איך הטוש נראה על הדברים הללו ואיך תגיבו". שמחתי בלב, בגילה גנבתי סיגריות בוערות כדי לראות איך חיות קטנות נשרפות.

במידה וכולם אומרים לך שאת נמצאת במערכת יחסים רעילה, הם יכולים להוות אינדיקטור ולגרום לך להתבוננות עצמית שתוביל לחשיבה רפלקטיבית וכך אולי תוכלי לגלות את מקור הרעל.

כיום, ההבנה המוחלטת התגבשה והדרך הטובה ביותר לא להיות מורעלת הינה פשוט להמנע ממקור הרעל, במידה ואפשר.

אני עתיק בהשקפתי ואמונותיי ומאמין שצריכים לחוות את העולם דרך הפה, ממש כמו בילדות ולפיכך אני מקובע בנוגע לשיטות טיפול ובטוח שישנה דרך אחת לסלק את הרעל - למצוץ.

חלציי מורעלים.

כולם עסוקים בנסראללה וגם אני כמעט ונהרגתי. נבט עמדה ושטפה סכינים במטבח והייתה ממש עסוקה ואני לא שמתי לב.

ובטעות לחצתי "פתוח להיכרויות חדשות".

Masako: "A woman loves a man who loves passionately".

למרות היותי אדם תהליכי לאין שיעור, מאז שאני זוכר את עצמי, מיניות עבורי נתפשה כעניין תוצאתי. אם זה לא סוער, או סוער בעדינותו ובכל מקרה מתפרץ מהקרביים, זה לא זה.

תשוקה היא אלימות כבושה ונצורה ויש ליתן לה משקל קטגורי בכל פעולה.

מרוב גועל וחוסר עניין מבני-אדם, כשהייתי פוגש מישהי, הייתי בודק לה את החניכיים והשיניים, כמו שבודקים לבקר ובמרבית המקרים, השפתיים לא היו נפגשות, כדי לא לחוש את הזיהום האנושי. ניחוח, מגע, בוסר.

התפלשות - אין דרך שלמה מזו להזכיר כי הינך חי. סטריליות היא מחלה מודרנית ואין דבר מושלם כגוף מרופט מתשוקה, להזכיר זאת בעדך. כאן מתחיל תהליך, השכם בבוקר כשהיא יוצאת מהמקלחת ומתנגבת עבורי בתנועות קטנות. אני שוכב ונוגע בזין, לא בוולגאריות רחמנא ליצלן, אם כי במתינות, לבנות מתח. תהליך.

לעתים אני מנגב באצבעי טיפה קטנה ומורח על לשונה ועתים אני מנגבה באמצעות תחתוניי, אולי יתחבו בסוף של יום אל פיה. כשהיום ממשיך ולא בכל יום, אני מבקש תמונה, תמיד בשמלה מורמת ותחתונים מופשלים כשרק הכוס והפנים שם. 

לעתים סרטון כשהיא משתינה על הרצפה כמו חזירה, חזירים מתפלשים וכשאני מבין שאין דבר עלוב ממנה, היא נוגעת עבורי וטועמת את שאריות הזרע מליל אמש. 

כשאנחנו נפגשים לעת-ערב, לעתים היא נגררת כבובת סמרטוטים לרהיט הקרוב או למיטה. היו פעמים שהיא השתינה בישיבה על האסלה, רק כדי שאכנס כרוח ואדחוף את ראשה לשם, כדי שהכוס יהיה בגובה הנכון. עתים אני מותח את הריקוד על-פני שעות ליקוק שקטות ואחרי שהיא גומרת, אני חודר כדי להרגיש את הרעידות ולתת לה סיבה להתקלח בבוקר המחרת. 

אני לא תמיד גומר, אך כשכן זה תהליך תוצאתי. איתה אני תמיד מתפלש.

אמבטיה מלאה, קצף ואור-נר מעומעם. פעמיים מרלו לצד כסא וספר, שלושה כיווני אוויר. אקריא את מגילת סן מיקלה ואתן לך לשקוע במחשבות כבדות משקל הנוגעות לדרכים שאינן סלולות, לרגבים הספוגים גשם ראשון ושיבולים; עד קולי והרהורייך ימהלו.

אנגב בתנועות עדינות, אסרק ואשכיב לצל עלים המרשרשים ברוח: שקיעת היום, זריחת החלומות.

שכוב פרקדן על-גב חול וצדפים, מים מלחכים קצות-עצבים-חשופים.

מעליי, שמיים מועבים וסביבותיי אינסוף. מים ממרקים במתינות גם בשר, לקול - שאון הולך ומתמוגג בריק זרוע נקודות חלודה.

אך הייתי אחד, כגולם ההופך פרפר ומבין כי-יכול הוא לעוף.

אחד הנדבכים הפילוסופיים המעניינים אותי ביותר, מצוי בהגדרת אמת - מי אני אל-מול כולם, מי אני אל-מול עצמי. מה העצמי? כמה מרבית כולם, לא משקפים דבר והם ארעיים בכל רגע מרגעי הקיום.

שליטה בכללותה, היא קונפליקט. היא יומרנית על פי הנחות היסוד לכל הפחות וכמו כל דבר בחיים, האויב האמיתי של כל תכנון, הוא חקר האמת. אחד יאמר סובייקטיבית, אחד יטען בתוקף שהיא אובייקטיבית, אין זה משנה את עניינו של הדיון העצמי.

טייסון, המתאגרף הפילוסופי טען פעם בתוקף שלכולם יש תוכנית, עד שהם מקבלים אגרוף לפנים(תרגום חופשי).

אני מסכים לטענה הזו, האגרוף אינו רק אלימות או טרור, האגרוף הוא הצד השני; לעולם אינך יכול להעריך אותו כיאות, כשהוא ממש כן ופתוח בכל נבכי נשמתו, אתה יכול לאמוד.

נבט ואני שונים. אחרי כחצי שנה שהיינו יחד וכהרגלנו בחקר האמת, שוחחנו על ההתחלה והיא טענה שפרט לטירוף ולשונות שבי, שום דבר לא היה משהו שהיא הייתה בוחרת בו וגם הנ"ל היו רק מסקרנות והרצון לחוות משהו שונה, היא טענה שהיא חשבה שנזדיין כמה פעמים ונמשיך בחיים. "לא ידעתי אם אתה משקר לי בהכל או שבאמת כל מה שאתה טוען הוא אמת לאמיתה". 

זו הייתה האמת שלה, היא אחזה בה, גם כשהיא לא הייתה יכולה לרדת לעומקה המוחלט היא ניסתה. הכנות, הרצון, הפתיחות והשברים, קנו אותי. אותנטיות מזככת; שום מציאות לא יופתה, שטחתי בפניה את האמת שלי והיא את האמת שלה: נאמר בעדינות שהתאמה לא הייתה שם - פטרתי את העניין שאותי זה לא מטריד ובין כה וכה היא תלמד להתאים את עצמה אליי, אל צרכיי ואל מי שאני ומה שאני רוצה, האחריות עליי.

כמו בכל סיפורי האגדות, היו קרבות עזים, היא פחדה ממחוייבות, לעצמה לדעתי לפני הכל. פחדה להטמע, לגור ולחיות עם מישהו אחר כל יום כל היום. פחדה לאבד את עצמה. לחטוף. להכנע. להשבר והכי הפחיד אותה, להתאהב ולהיות נזקקת. תמיד ראיתי את מי שהיא הייתה ואת מי שהיא יכולה להיות, למן השיחות הראשונות, הדבר היפה ביותר אצלה, מה שמשך אותי יותר מכל - עצם היותה אבודה.

גם בלהיות אבודה יש צורך באותנטיות והיא נבעה, לא נבהלתי ממנה וידעתי שכדי שמשהו יקרה, יש צורך להיות. להיות באמת. הייתי. היינו. בקרבות, בתשוקה, במחנק וברווחה. הנפש החופשיה שבה, לא קמלה, היא פשוט שינתה חופש, היא תמיד הייתה ותמיד תהיה חיה רעה בהתנגדות, באסרטיביות ובדומיננטיות וזה מה שהופך אותה למושא תשוקתי, מלבד הגוף האלוהי המשרת אותי וסובל עבורי.

היא לומדת לתקן את דרכיה, היא משתפרת והיא כבר לא חושבת על לברוח, או שכן אבל כבר אין לה סיכוי או ברירה, באמת. כל מעגלי הטירוף נשברו במבט אחד, כשהיא על הברכיים, חצי שונאת, חצי אוהבת. מביטה עמוק אל-תוך עיניי כדי שנוכל לנהל את שיחותינו הרועמות בשתיקה עמוקה ואמיתית. אחרי אגרופים לפנים ולצלעות, כדי לסכל את תוכניותיה ולגרום לה לקבל את שלי: אותה אחת שכל חייה פחדה ממחוייבות ומחתונה, אמש, שכבנו יחד ואמרתי לה שבקרוב, אמצא מישהי צעירה יותר שאוכל לעבר, היא שאלה אם אתחתן איתה ועניתי שכן.

חה, היא צחקה: "אני אישתך".

אמת.

מספר חודשים לא גילחתי אותה, יש משהו מאוד ילדי בצורה ובדרך שהיא חווה את חוסר התחושה בשערות, זה מרחיק ומפריד בינה ובינו; כרונולוגית, תהליך לקיחת הכוס הוא תהליך עמוק הנמתח לשלבים ולאורך זמן: כשמונה חודשים בכל פעם היא הייתה קוראת לי לנקות לה. היא הייתה נעמדת, מרפקה שעון כנגד הקיר בו הייתה מתכנסת גם בושתה מאותו הרגע, ישבנה המפואר היה מובלט והייתי מנקה בתנועה עדינה מלמעלה למטה. תמיד הייתי נשאר לראותה כורעת להרים את תחתוניה המופשלים כדי לקבל את מבטה הנבוך כשהיא מבינה שאני מסתכל. כל פעם מחדש, הייתי נפעם.

כמה אמת יש ברגע הזה, כשאתה מסתכל עמוק אל-תוך העיניים לאישה מחרבנת - נטולת חופש, נטולת פרטיות, נטולת כל יכולת להתגונן. רק להביט ולתת דרור לעוד נדבך חשוף.

כשנה וחצי גילחתי שם, המבוכה הפושה כשהיא הייתה נשכבת, פשוקה ועירומה בחלקה התחתון על המיטה בזמן שהייתי מורח בעדינות סבון ומנקה את הסכין בקערת מים קטנה - הייתה גורמת לי להרגיש את הבעלות בכל אצבע ואצבע. כשהגיע, הייתי מסיים בנשיקה. לא עבורה, עבורו. אני אוהב אותו ללא כל קשר אליה.

בכל מקלחת הייתי נוכח כדי לנקות אותו, שוב ושוב בתהליך סיזיפי, הייתי קם באמצע הלילה, בחגים ובשבתות. כדי לגרום לקצר, כדי לקחת אותו, לחמוס אותו ולהפרידו לגמרי ממחשבותיה ומהלך חייה התקין.

היום היא בכתה קצת, לא בכי מטורף אלא קיטור מלווה דמעות. שאלתיה לפשרו והיא ענתה, אני כבר לא יכולה עם דרישותייך המיניות. כואב לי הפה, הכוס שורף ואני יודעת שתכף תרצה עוד.

כעסתי, לא הכיתי, לא אמרתי דבר. קמתי וכופפתי אותה בכוח, גופה כבר מתורגל לפרצי הבעלות וחדרתי - כמובן שהוא הרטיב בעבורי.

כוס, לעולם לא שוכח.