Disrupt/ive/ion

יממה חלפה. מצעים צחורים מהודרים הצהיבו ושורטטו בדמות מעוייני המזרן. ניחוח מתקתק כשל פירות נרקבים מעטר את קצוות החדר, הזיעה מחניקה מעט ואנו ממאנים לפתוח חלון, הלז יקשר אותנו לעולם החיצון ובזה אין כרגע צורך. הלכנו לאיבוד בעולם העור, לא היה כל צורך לחדור, באותן השעות זה היה אך מוזיל; טעמנו.

פירורי אוכל, לחם בעיקר אשר נאכל בחופזה כדי לא לגרוע מרצף הפרוורטיות המתמשך, מפעם לפעם נדבק לאחד האיברים ונאכל בשנית כדי ליתן אנרגיה זמינה. מראה סוריאליסטי במקצת של רצפה ממורקת ומיטה מטונפת, גרם להרהר בנוגע למרכז קיומנו הארעי - עירום נפשי. מפעם לפעם השתנתי עליה, לפעמים באגביות ולפעמים כשעינינו נעולות ופיה נפתח ללא מחשבה כלל.

הרבה נוזלים נשפכו והקנו את המגע היחודי, במשך יומיים תמימים בין ערות לשינה לשונה לא משה ממני, פעם ראשונה שהבנתי שחור תחת יכול לרחף. בכל תנוחה ומנח, היא מצאה דרכה אליו, הכל עדין וענוג, לא עלה צורך לכוונה, פשוט התענגתי על התענגותה עליי. מפעם לפעם כשגופי התיר, פקחתי עיניי ובהיתי בתקרה כשתמורות עזות זורמות בינינו וחוזרות רקורסיבית לחלל החדר.

קימוריה נצרבו בתוכי, מאותם יומיים, הבנתי רעב מהו והבנתי על בשרי, מהותה של תשוקה.

לאחר כיומיים, פתחתי חלון ורציתי ליפול מעולף על המיטה הישנה בתוך חדר ישן למגעה של הרוח; המיטה החדשה הגיעה, החלון בדיוק מעליה ושנינו למדנו זה מכבר, מהותה של תשוקה.

מיטה חדשה, זכרונות ישנים וקימורים. הפעם, נאכל לפני.

קוטביות החיים מתנערת מעצמה: המנעד המוחלט בין אכזריות ברוטאלית המדממת מקרביי לבין הרוך וההכלה; בין חובות החיים, המחזיקים אותך שפוי במידה מסוימת תחת פני השטח לבין ההעלמות בעצמך ואני אכן נעלם בעצמי - מורגשת ביתר שאת לאחרונה: לא חסר לי כלום, כל מה שיש לי נבנה ונהרס בידיים בוטחות. מעולם, כל חיי הבוגרים לא התלוננתי ולא האשמתי איש או אישה בטוב או ברע, אני כבר חושב בשנאה יוקדת על דוקטורט שני, רק כדי לשבת ולהביט מחוץ לאיזה חלון ולחשוב על תאוריות שלא ניתן ליישמן וללכת פתע לאיבוד בנבכי המילים, הרעיונות, האידיאולוגיות השנונות, הבזויות וללעוג בענווה לרפי-שכל שלא מבינים הרבה.

ענווה. אולי התרופה היחידה לזעם הגולמי שחותך מבפנים וזה השיעור שמעולם לא השכלתי להבין. רק כשאתה נמעך טוטאלית ומגרד שאריות בשר, אתה מבין וכשאתה ממשיך בטמטום, אתה מגרד עוד, בזעם, בקטטוניה, כמו הומלסים בניו-יורק: אצלם ראיתי את החיוכים היפים והשלמים ביותר, שעות לפני שהגיעה משאית אשפה כדי לקחתם לקבורה - קפואים, ריקים ויתומים. מעולם לא ריחמתי על מכורים, אבל בחיוכו הסופני של אותו בחור, כשמקהלה מלקטת תרומות מזמזמת מארש ונגן אקורדיון אחד המזייף, מלווה אותו אל שלכת ימיו בשלג, נבע משהו שלא רואים בחיים.

הכל כנראה נמצא בניתוב, בכנות העצמית, בפחד מהתפוצצות, התנפצות, התלקחות ספונטנית על כל שנות הגלות הרגשית וביבי הנפש המודחקים.

אני מקנא לעתים באנשים שרואים בדברים משחק. שמסוגלים לקחת סמים, לשתות לשוכרה, לזיין, לתת ספנקים או איך שלא קוראים לזה ולעצום עיניים ולברוח לרגע מהקיום הנוכח, גם בחלומות אני יודע כי אני חולם.

עשרות נשים, על רובן המוחלט הייתי מוותר. אפס סמים, אפס הימורים, אפס בגידות, אפס השתכרויות. בעצם, אני לא מקנא בפרומיל באף אחד, לכן אני אני. קינאתי בעגנון פעם, אולי עדיין, בחדות, ביכולת ההבעה. קיבלתי בעיטות מחנכות כיאות ומהן למדתי שאין אפשרות לשחרר לרגע אחד עול. אם אתה לא נושא אותו בגאון, הוא סוחב את כוסשלאמאשך למטה, לתהום הנשיה. אתה יכול למצוא את עצמך מטפס ומטפס ומטפס ומחפש את האושר שידחק את הזעם והשנאה ממרבית התאים ואף למצוא, אני באמת מאושר, לא כמנטרה, לא כמיראז' ולא שום אפקט פיגמליון, ודאי ומוכח, לצד הזעם הכלוא ולצד השנים השבורות, איבדתי עשור אך מצאתי את עצמי, מחיר זעום.

מרבית הנשים מעולם לא התגברו עליי. פגעתי בהן נפשית בעומקים שהדעת אינה סובלת - ביסודיות אכזרית וקפדנית ואפילו שנים הרהרתי בהיותי פסיכופת, אני לא, אבל עצם ההרהור הוא חתיכת מסע במסדרונות הנפש ואני אכן אמן מסדרונות.

האושר מחזיק אותי. הבגרות וההבנה שכבר הגעתי למקום שכל מה שאי-פעם ארצה, קיבלתי גם עם נבט.

כל חיי אני מונוגמי, גבר של כוס אחד וכוסים נוספים מעולם לא משכו אותי, חסין פיתויים, לא מחפש חוויות, לא מחפש לברוח. מחפש ידע. אמת, התמודדות והרס ואולי זה שכך מעט כשהאחריות מטלטלת אותך ואתה מבין שכל מזוכיזם שאי פעם פגשת, לא מדגדג את יצר ההרס הטמון בפנים, את השדים אשר גוררים בברוטאליות רצחנית לאסלה ומטביעים ראשים לקול הלמות אגרופים מוחקים, השפלות כל-כך חמורות שאין בינן לבין רטיבות שום קשר והידיעה המוחלטת, שהסכר עדיין לא נפרץ. אתה אסוף, עד כמה שניתן, עד כמה שהדעת יכולה להכיל.

חזרתי בסתיו, רק כדי ללמוד שזה לא בהכרח הסתיו, אלא הציפייה לבואו ולבא אחריו; אני הולך לשתות קפה ולצפות בעצים מנוערים בידי הרוח ולכתוב, ולכתוב.

נבט, כל פעם שקשה לך תזכרי שאני אוהב אותך ואת תמיד, תמיד בליבי. את גם תמיד פסע מתהום, אבל זה כבר בינינו.

שלך לנצח.

יושב ובוהה בחתיכת ברזנט שהרוח מרדדת, כבר עברו עליו מספר לא מבוטל של עונות. ישנן שעות בהן הרחובות ריקים. כולם בבתיהם, נרדמים מול טלוויזיה לאחר ג'אנק וויכוחים על כלכלה ופוליטיקה, אולי גם על טיקטוק או איך שלא קוראים לדור העלוב הזה שגדל כאן. הרחובות עדיין ריקים, אני מלא בעצמי לרגעים מסוימים. אולי זה הסתיו המגיח לזמן מועט, אולי זה אני שמתבגר והולך והופך פשוט יותר ובמידה ברוכה גם נסבל. יותר מקודם.

אני צועד לבד ברחובות וכל מה שאני מצליח לחשוב עליו, מסתכם במילותיה הענוגות של גברת קובינגטון המונחות לפתחה של אוזן קרויה:

"No Nathaniel, oh no Nathaniel

No Nathaniel, no, there must be more to life

There has to be a way that we can restore to life the love we used to know

No, Nathaniel, no, there must be more to life

There has to be a way that we can restore to life the light that we have lost".

הפרדוקס המתגלם שם באופן מוחלט - נמחץ תחת רכות קולה ומטשטש כל יסורי מחשבה. לא איבדתי את האור, מעולם לשמחתי אך גם פנסי הרחוב מאירים מבחוץ.

אני עסוק בבפנים, באור תחת העור.

---

האוויר זז, נוסע אפילו ורק אני והעצים עומדים בדרכו; אין הוא חדל, מבלי משים הוא זורע זרעי תקווה בגזעי עץ ואדם. הימים מהולים דוק תוגה - כערפילים על-גב טונדרות מאובקות והלילות, הם כבר מהולים בניחוחות הפנמה וצלילים מתגברים ממערכות מחשב משתכללות והולכות.

מרים את מכסה המנוע, יש משהו נפלא במכניקת מנועים, גם עבור הדיוטים התרים אחר אסתטיקה פריפריאלית במסעות קלושים. גם עבור סמרטוט מקופל אשר נדרש לבצע את ייעודו, יש משהו מנחם בסימני המדיד על סמרטוט לבן - כגרפים על-גב דפים מוקלדים.

שמן, מים בפעולה איטרטיבית - הרכב חדש אמנם, אך גלוי וידוע לכל נוהג ונוסע, כי רכבים חדשים אינם פוטרים מהרגלים ישנים; הם אולי פותרים את הצורך במוסכים, ניחא. אך אין בהם בדל אופי - בכך אני פותר ואולי בגסות מירבית.

האוויר עדיין נוסע במהירות חרישית, גם חלונות וגם מזגן מנגנים בזמן הווה ואני מניע את המוזיקה: הקלידים המבשרים הבטחה כבירה תחילה; תקעתי אותו על השנייה השלישית, כדי להגיע לאיזשהו זן ואומנות אחזקת הצלילים. כשם שאני ממשיך לחפש מכסה לטרריום הצילנדר ומסרב להזמינו לפי מידה, החיים הם לימוד סבלנות אחד גדול, עד שאתה מת, אולי גם בסבלנות, אף פעם לא הבנתי את הצורך בה, אך לקראת ארבעים, אתה מבין כי היא נחוצה.

בסבלנות רבה אני מהדק את רגלי כנגד דוושת הגז לקול צווחת המנוע, המסרב להבין את שאירע - אני ידוע בעוצמתי לגרום לדברים לגמגם. ישנם מנועים הדורשים אכזריות ברוטאלית ובלתי מתפשרת כדי שיוכלו לתפקד, גם נשים אחדות. כך זה אמור להיות וזה אכן משתלב כערב ושתי - כחול לבן וים טורקיז.

אני מרגיש את הכוח עובר מהמנוע בואך הילוכים, לכתך גלגלים. אני מביט קדימה בזמן שהקטע המיסטי שואל, אומר, קובע ?Do you love me

בשאגות תוכחה אדירות, אני חלק מהרוח כרגע והיא זורמת דרכי ללא מפריע עד שאמצא את עצמי סוגר את חלונות . אף אחד לא יאזין פרט אליי, אף אחד לא יצרח מילים ואף אחד לא יאהב, ללא סימן שאלה, בסימנים אחרים. אגיע, אני אומר לעצמי ונטמע בין נחיל מכוניות נטולות אופי, שקטות וחלונותיהן, פתוחים.

---

הקפה עבש במעט והניחוח הארומטי הייחודי, מתחיל להתפוגג בחלל המבואה; אין כבר כוסות קל-קר לבנות כמו פעם, היינו מפוררים אותן ברוח ומדמיינים שזה שלג - גם השלג נהיה חם כבר.

אני משנה את המקלדת לעברית, כדי לא לשכוח להלום באותיות הקדושות במהירות הנדרשת. בין סדקי חיים ומחשבה, אני מאפשר לדברים קטנים להוליכני בדרך לא מודעת. כדי לתרגל משהו שאיני יודע מהו, טרם ואולי לא אדע לעולם.

קודם לכן, אפשרתי למוזיקה לזרום והיא הסיטה בנוכחותה אל-עבר ההתחלה המהפנטת של Your latest trick, שוב שיניתי את המקלדת. אני אוהב את תנועת האצבעות הנמתחות, אולי כך מרגישות רקדניות המנסות שפגט בפעם הראשונה. כשהשיר החל מתנגן, קונוטציות מתוך סרטי בלשים בשחור ולבן עלו וקטעים החלו מוקרנים כלאחר כבוד בראשי; פתע הרהרתי בילדות ובסרטים הישנים אשר הוחלפו בכוכבי-על היודעים לעוף ולזרוק פטישים, לבושים בגדים צמודים של כוסיות ורקדניות עם מגיני ברכיים וזין. אני חובבת אנימה, אני חובב מארוול, אני שונה. אני חובב כוסשיליראבאקערס ונעצב כשאין אמת בנמצא; הכל נמהל במכירת כרטיסים ומשחקיות; כולם מאופרים ודואגים לשיער, שרירי חדר-כושר וגבות מגולחות.

בעבר, גברים היו מתגלחים עם חתיכת זכוכית, בעלי קול עבה ועמוק. מנומסים כשצריך ופראיים כשאפשר. סוחבי משאות ובעלי רגליים כשל בהמה. טרום עידן השיחות על רגשות וכלל המוחצנות הנשית השוררת - אותה אחת אשר קוראת לגברים להיות עדינים ומרוב עדינות לרצות לזיין את עצמם לדעת, כמו האפסים שהם הפכו להיות כאשר כל אחת עם מחשוף מסובבת אותם.

נעצבתי לכמה רגעים, הרמתי רגליי על השולחן כמו פעם ונזכרתי בג'ון ויין וגרי-קופר שהיו יורקים טבק על אדם ובהמה, באפטרשייב ברוט ובג'ינסים העבים להחריד ובעוד מחשבה רודפת מחשבה, שלהי ארומת הקפה הזכירה לי כי אני עדיין ישוב, ברקע, המוזיקה אשר מוליכה אותי בחרה את Epitaph ומבלי לחשוב, התחלתי ללטף את חגורתי. השפלתי עיניי אל עבר רגליי הבהמה שלי וידעתי: במידה והקפה הבא לא יהיה מושלם, חגורתי תעבוד וגם בגד הגוף החשוף, לא ישנה, הוא מעולם לא שינה.

---

סתיו:

לעתים, מבקש אני להתחבר למילותיו הנפלאות של פרנסואה רבלה: "והרי בכל לב איש-מולדת, נהר שוצף מאיים להטביע ואש כבירה מאיימת לבער בלשונות ארגמן וגיצי נחושת המאירים מחשכי עולם אפל. פרקים מוצא אנוכי את עיניי הבוהות בנופי-בראשית ואישוניי התרים אחר אגלי-שלמות שהאל הגדול ברוב חסדו ברא לנו; לעצב את דתנו ודעתנו, בהתאמה, לאחר מראות הנכר וייסורי האתמול. מודה ליבי על זכות אישוניי להכיל את מגוון המרקמים והמראות, נופי הבדיל והגלים, הימים והיבשות.

ובכל ערב-רב מסמא זה, שניים חביבים עליי במיוחד ומצויים בנופיה הענוגים של צרפת: חורשות אורנים ותחת שמן".

כשאתה מסתכל על-עצמך דרך עיניים אובייקטיביות, אתה יכול לראות פגמים ואם אתה מספיק כן עם עצמך, אתה גם יכול לנסות ולתקן, מרגע שהבנת כי אכן מדובר בפגם.

אין דבר קל-ערך כהצדקה-עצמית ושינוי הרגלי הזולת, למפרע. אך במרבית המקרים, אנו חלקו הארי של, נכון, הזולת: 

יכולתי להתחלחל ממה שקורה בכבישים למשל, אך לא-פעם, מצאתי את עצמי כמעט והופך לבהמות, להן בזתי. לא כמעט, הופך. אין בכך שום פרט נעלה, מן הצד ומאז שאני זוכר את עצמי, זה נתפש בעיניי כחולשה.

זעם וכעס מהווים את ליבת ההרס העצמי, כה אתה לומד על בשרך ונפשך: הרס עצמי הוא ליבת קיומנו והיותנו כאן - בין בשחזור ובין במחקר, בין במחשכים ובין בגלוי. התגאיתי בפני נבט שבניגוד אליה, לי אין כלל הרס עצמי. "לא הכרתי אדם שזועם כמוך, זה לא הרס עצמי?"

בוודאי שכן, לעתים אני צריך לנקות את המראה ולהבין שגם אני בהמה. לא הכרתי הרבה אנשים המסוגלים לרמת האלימות אליה הגעתי. לא ברחתי מעובדה זו מעולם ולא השליתי. אלימות מהווה זעם כבוש וגם במידה וניתן להצדיק אותה בכל דרך ודרך כל אות ואות, היא עדיין שם ורק עליך מוטלת החובה להתמודד עימה.

איני אדם שמאשים את האחר, מחלקו של הזולת עד חלקם של ההורים בהתפתחות התקינה, רק את עצמי. אמנם, יש הורים, גברים ולעתים גם נשים, שהייתי שולח אל הגרדום מבלי להניד עפעף וכל זאת על-פי אמות מידה אישיות הנכתבות בדם.

הלכה למעשה: כשנרשמתי לאתר בזתי לנשלטים, לשולטות שהיו נשלטות, למחפשי זיונים, למסוממים, לשיכורים, לאפסים אשר עפים ברוח, לגברים שאוהבים גברים, לגברים שמקבלים בתחת, לגברים שלא יודעים מה מינם, לגברים שהולכים עם ילדות ולילדות שקוראות את זה - אל תחפשו מי ישחית לכן את החיים, החיים עושים זאת בצורה מעוררת השראה. בזתי, בעיקר בזתי כי לי אין שום עניין או הרגשה שאינה חותכת, הן בחיים והן במיניות; שחור ולבן. אין כאן אשמה, יש כאן התפתחות אישית וכמו שכתבתי בעבר: "התפתחות קורעת בבשר החי, היא לא לכולם". זו אמת לאמיתה ורק אחד יכול לדעת כמה דרך הוא גמע בקבלת האחר, כי ראשית, הוא לומד לקבל את עצמו ואת המורכבויות.

מלמדים שלהיות חמום-מוח - גזירת גורל, אולי זה נכון חלקית אך מה שלא משכילים ללמדך הוא שזאת אחריותך לתעל, לנתב ולשלוט בכך, בכל רובד ורובד.

כשאתה עסוק כולך בלהיות שונה, אתה עלול להפוך למשהו אחר; אחת השאלות הקסומות של האני, במרבית רבדיו.

או פשוט להתפתח יותר ולזעום, פחות.

דממה נחבאת בינות רגבי-עפר:

אוושת הרוח המכה ללא רחם עפאי-אזדרכת, מהדהדת כסערה סגרירית המאיימת לעקור גג-פח; ניגון משיב-נפש.

דמדומי-ערביים נמהלים בדמדומי שרעפים ופסיפס-סמטאות-נפש נעור מתרדמה ענוגה - אופק בהיר נפרש בעד שדמות צהובות.

שעון כנגד סלע-עתיק, ישוב מסוגר על פיסת-עולם שאיש אינו מכיר. פולט מקרביי אל החוץ רסיסי-מילים - נישאים ברוח נכאים, במקום בתולי בשנית, ירכיבו משפטים.

אין שום בושה בסטיות - ייתכן והפתולוגיה נגרמה בעקבות מבט חודר אחד של אביך שנצרב בתודעתך הילדית.

כעת, כשהפכת אישה - הביטי אל-תוך עיניי החודרות כשאת מאוננת ומבקשת מאבא לגמור.

בעתיד, ניגע במזוכיזם.

במידה ואת נמצאת עם גבר מניפולטיבי ועלית על אחת מאותן מניפולציות, אינך יכולה להישאר איתו, הוא לא חד מספיק עבורך.

מגיע לך יותר.

ואז אבא לקח אותי לשיחה, אני זוכר שהוא אמר: שמע, אתה מוכשר וחכם, אתה עושה הרבה דברים הפוך מהיתר, כדי למצוא את שביל הזהב שלך ואתה לא חושש להתרסק בדרך. אבל בחיים, למרות שלפעמים כל מה שאנחנו רוצים מסתכם בלקחת מפתח גלגלים ולרדת לאנשים על הברכיים, כדי לשמוע אותם מתייפחים וכואבים, אתה יודע ואז ללכת בכיף לשתות קפה או שוקו.

אבל אי אפשר. במרבית המקרים זה אף אסור ולכן בני, נגזר עלינו לחיות לצד חלכאים וחלכאים בנות. ככל שתתבגר אתה תבין כמה שגיר בעולמנו הרפיון השכלי, הצביעות, הטמטום והבינוניות. 

אתה תלמד על בשרך את אומללות האדם, לפעמים לא נוח לו בעורו והוא רק מחפש את מה שיש לשכנו ואולי לפעמים תרחם על אנשים כאלה, לא, בעצם אל-לך לרחם, שמור רחמייך רק למקרים מיוחדים, לחסרי-ישע ואל תרחם בין היתר על מיני נשים בינוניות שהחיים מוציאים מהן אך ורק תסכולים וכעסים שלא עוברים מסך של נוקיה, אתה עוד תלמד על נוקיה ועל סנייק ועל כל ההחלטות הכושלות שקיבלו בנוקיה ואיך הם הפכו מחברה מצליחה באופן מטאורי לחצץ.

אבל לא על זה רציתי לספר לך, אולי אתה תכתוב בכל מיני אתרים מפוקפקים ואולי הם יהוו כור-היתוך ותפגוש שם כל מיני פושטי-יד, נכון, גם פושטות ולפעמים תראה כל מיני נקודות מטומטמות של כל מיני שמנסים לשנות כתיבה וגופים, עזוב כרגע אבל. אתה תבין לאט שלפשוט-יד לא מכוון רק לכסף, אלא גם לתמורות אחרות, כמו לייקים למשל או כל מיני דיונים של בני-אנוש לא חכמים או מתוחכמים במיוחד ויהיו כל-מיני רסיסי דגנרטים ודגנרטיות, שינסו להגיע לנקודה כלשהי, שוב ושוב ושוב ושוב, ללא הצלחה והחיים הקטנים והאומללים שלהם יתמלאו בריקנות נוראית כי הם לא מוכשרים ולא משנה מה הם יעשו, הם לא אתה.

ואתה, פשוט תמשיך להשתפר כמו שאתה יודע ולעסוק, בעצמך.

ניחוח חמוץ של כרוב-כבוש וצלפים בשמן, מעטר נחיריים: הוא לא טוב או רע, הוא נוכח וחולף ביעף, כמה חשוב להריח עוד שהכל חלבי ומהול בבוסר תמים ומתוק של ילדות. טבועה בי רגישות לריח, הרבה יותר מאשר לטעם.

איך תקופות חולפות אני מהרהר, לבנותיי עדיין יש שיירי-לוואי של אותו ניחוח ילדות כובש. נדמה כי ביום אחד הוא פשוט מתפוגג, חרא של השלמה; מעניין האם אותו ניחוח מהווה אספקלריה לנפש וכשמתפוגג, מתפוגגת הילדות והעולם נראה אמיתי פתאום: אתה מבין שגרים בבניינים וקיימת שגרה ויש דבר כזה שנקרא "חייבים לעשות".

אל תסמכי על הגננת ואם דוחפים אותך, אבא מסכים להרביץ כמו שהוא מראה לך ואל תעזרי לי או לאף אחד אחר לסדר, תהיי ילדה, תהיי ילדה.

ואז רגע אחד אתה משחרר ומלמד לעלות מתקני-חבלים, יד ורגל, יד ורגל ובין לבין, הכל נראה כמו תהום, אותו צעד מינורי חותך את הנשמה, שלך ושלהן. זה מרחק עצום לגמוע, אלו הסנטימטרים הארוך ביותר בעולם והוא קורה בפעם הראשונה כשיש צורך לשחרר את היד ולטפס, לשחרר את הרגל ולעלות. להיות חשוף ובוטח בעולם שלא יפיל אותך על הרצפה, שלא ירסק לגמרי ותחשוש לעלות פעם נוספת:

שתתמודדנה. אני עומד למטה במידה וצריך לתפוס אך מבלי להתגלות, למרות דמעותיהן ולמרות בקשותיהן, אני יכול להכין אותן לקחת את אותו צעד ולהסביר איך ולמה, אך אחטא ואחטיא אם אאלץ לקחתו במקומן, היכן שאני זחלתי, הן תעלנה זקופות. אין ברירה אחרת.

אחרי שכל אחת מהן הצליחה, הן באו לחבק, התכופפתי והתחבקנו ארוכות, הניחוח נעלם.

מה את מוצאת בי?

שאלתיה באחד הרגעים הקרובים והוספתי: שימי בצד את העובדה שאני חכם באופן ייחודי, בעל חוש הומור מפותח שגורם להרטיב מהרגעים הראשונים. מלבד הגבריות המחוספסת, האינטיליגנציה הרגשית, המראה המצודד והעובדה שאני מזיין טיל. אה, כמעט שכחתי, אני מעולה גם בלגרום לאנשים להרגיש טוב עם עצמם, או להגיע לתחתית. אקדמאי מצטיין, מה בעצם את מוצאת בי מלבד כל הנ"ל? טעם משובח במוזיקה והצלחות לפרקים, בנוסף, חשוב שיהיה על השולחן.

היא שתקה לרגע אחד ואמרה: "יש בך עולם תוכן פנימי, כמו שלא ראיתי באיש".

הוחמאתי עד עמקי נשמתי ושמחתי עבורה, שמחתי שהיא מצאה אותי.