ניחוח חמוץ של כרוב-כבוש וצלפים בשמן, מעטר נחיריים: הוא לא טוב או רע, הוא נוכח וחולף ביעף, כמה חשוב להריח עוד שהכל חלבי ומהול בבוסר תמים ומתוק של ילדות. טבועה בי רגישות לריח, הרבה יותר מאשר לטעם.
איך תקופות חולפות אני מהרהר, לבנותיי עדיין יש שיירי-לוואי של אותו ניחוח ילדות כובש. נדמה כי ביום אחד הוא פשוט מתפוגג, חרא של השלמה; מעניין האם אותו ניחוח מהווה אספקלריה לנפש וכשמתפוגג, מתפוגגת הילדות והעולם נראה אמיתי פתאום: אתה מבין שגרים בבניינים וקיימת שגרה ויש דבר כזה שנקרא "חייבים לעשות".
אל תסמכי על הגננת ואם דוחפים אותך, אבא מסכים להרביץ כמו שהוא מראה לך ואל תעזרי לי או לאף אחד אחר לסדר, תהיי ילדה, תהיי ילדה.
ואז רגע אחד אתה משחרר ומלמד לעלות מתקני-חבלים, יד ורגל, יד ורגל ובין לבין, הכל נראה כמו תהום, אותו צעד מינורי חותך את הנשמה, שלך ושלהן. זה מרחק עצום לגמוע, אלו הסנטימטרים הארוך ביותר בעולם והוא קורה בפעם הראשונה כשיש צורך לשחרר את היד ולטפס, לשחרר את הרגל ולעלות. להיות חשוף ובוטח בעולם שלא יפיל אותך על הרצפה, שלא ירסק לגמרי ותחשוש לעלות פעם נוספת:
שתתמודדנה. אני עומד למטה במידה וצריך לתפוס אך מבלי להתגלות, למרות דמעותיהן ולמרות בקשותיהן, אני יכול להכין אותן לקחת את אותו צעד ולהסביר איך ולמה, אך אחטא ואחטיא אם אאלץ לקחתו במקומן, היכן שאני זחלתי, הן תעלנה זקופות. אין ברירה אחרת.
אחרי שכל אחת מהן הצליחה, הן באו לחבק, התכופפתי והתחבקנו ארוכות, הניחוח נעלם.
