שוב מגיע הזמן הזה בחודש. היא כבר גדושה עד כלות. הבקרים כבר נפתחים בסטירות, זה קונה לה כמה שעות שקט. כניעה מובילה לרכות, כמו צמר גפן הנמתח בעדינות באצבעות מהודקות; צורת החיים היחידה שאני מקבל.
פסע אחר פסע, אני מובילה לשם, כדי לזיין ענן, אתה צריך להירטב. מחיר זעום, שווה לכל נפש מיוסרת ומייסרת כאחד.
הדלגית עבדה היום, אחרי נשיכות מקבעות. ניחוח העור הנחרך, מהפנט כל פעם מחדש, בתוך קווים דמיוניים אשר אני משרטט, העור מקבל תזכורות בעלות ממוענות אישית. הכוס שלי כבר למד להרטיב עבורי בכל מקרה.
הדיסוננס בין אהבתי לזעקות גמירותיה, לבין החמלה המתעוררת כשהיא מתחננת, היא מתחננת עבורי ככלבת אשפתות גאה, שם מתעורר לו שעשוע.
בעבר, טרום עידן אינוס הנפש, שרה באמתחתה פאסון רב. הייתי אוהב לשמוע הגיגי חייה ולסיים את סיפוריה בסטירה. מבטי הזעם החלו מתגלמים לכעס, שבתורו, התחלף לעלבון, כשהחלו מגיעים מבטי מבוכה, התחלתי לקשר את הכניעה עם הכוס, משם, מבוכתה פשתה בנזילה.
אני נותן לה לטעום ולהריח את הכוס מאצבעותיי, זה נשמע כמו עניין פעוט, אך לאחר כשנת מניעה טוטאלית, היא לומדת להעריך האכלה בכפית, כולל זרע ומיצי כוס, יש שם עבר משותף, בעבר, בחיים אחרים, היא נגעה שם.
הגמירה מרעידה אמות סיפים ומשחררת זעקות של חודש וצפונה, על הקצה, כמו שאני אוהב. אחרי הרדמות לתוך גמירה, הפשטתי כדי לקלח, שם אני מדקדק עד קוצה של שערה.
עשרות סימנים כחולים, סגולים ושחורים קיבלו את ידיי, "ממה כולם?"
"ממך, חטפתי הרבה החודש".
"מסתבר. זה יפה. תבשלי עבורי בעירום, אני אוהב לראות אותך כך".
במיטה, לאחר מכן. בעומקם של דברים, היא שאלה שאלת מחץ.
"אתה ממצה הכל מהר, מה יקרה כשתמצה אותי?"
"זה שונה, אני ממצה עניינים רדודים ודברים שלא באמת מאתגרים, אני אוכל כל יום ביצים כבר מעל עשור, זה לא נמאס לי, יש צורות הכנה, חברויות ארוכות שנים, התמדה".
"מה יקרה כשתיקח הכל?"
"אמצא עוד".
"וכשזה יגמר?"
"אתחיל להנות".
יום חדש, סטירות חדשות. עד הגמירה הבאה.
