הלילות מתחלפים לבקרים ואני משקיף. כמגרש שדים נודד בין ארץ לארץ וזוכה לטעום מיני תופינים.
חם לי באופן תמידי; אולי זה גיהנום, אולי אפריל השנה ואולי הכדור באמת נכחד על צירו. לעתים נדירות, נזקקתי לכסות ולהבנה, השונות מעולם הייתה חותם ובחדר וכיתה מלאי מעילים, מעיל היווה מעשה כניעה.
ואתה מתבגר.
החדר, הופך לעולם ואתה עומד על דקויות ההבדל בין קמוץ לקפוץ כדי לתאר מצב, למצב שלום.
אנשים שפעם היו נראים חכמים, כבר פחות, גם אתה ובכלל; התבגרות היא בראש ובראשונה ראיית הפגמים באור אמיתי. גם האדרה עצמית, אתה באמת מזיין יותר טוב וללא ספק משופע הומור רבגוני ועומק השקפתי ומחר-מחרתים, יבוא ילד בן 20 ויאמר לך, תראה איזו יפה חברה שלי רבקה, במלעיל ואתה תביט בו ותחשוב לעצמך, לפני שעה, לשון הגיעה לי לקיבה ותהנהן. תאמר לו, תצליחו ותשמור עליה בכאפת עידוד קטנה לכתף. בהתנשאות של מבוגר עם שמונה שיערות לבנות בזקן, אבל שופע כריזמה, אתה, לא הזקן. אולי גם.
פתאום, יש מעט סימנים שגב יכול לכאוב, פעם, זה לא היה אפשרי ולפעמים, אתה כבר לא דופק שעה ברצף כמו מתעמל על אספרסו כפול, אתה עדיין מתקיים, בטוב אפילו.
בילדות, כשהיינו מגיעים למקום בתולי, היינו משתוממים. חורשה קטנה הרגישה כמו סוף העולם, אין לאן ללכת אחריה. אתה מאמין שתספיק לראות הכל וגדל לתוך זה ואתה כל-כך עסוק בכך, עד שאתה מפספס את התהליך.
היום, חורשה היא רק חורשה וכך הלכה למעשה מתחילה דעיכה. אתה חייב לפנטז ולבנות טירות מכושפות מקרטונים ולהאמין שפעם, דרקונים עפו חופשי ושנסיכות, אכן קיימות ושאולי, הן לבושות שמלות שחורות נטולות תחתונים או חזייה, למען שימור גישה חופשית בימי הקיץ הרותחים, נניח.
ואתה חייב להאמין שהיא תבין אותך ושהיא מרגישה נסיכה כשהיא רוויית נוזלים ובכי התנגדות ואתה מתאמץ, ממש מתאמץ להאמין שאם תסמן באצבע לכיוון הביצים, אולי משהו יקרה ואתה עוצם עיניים ונמתח.
לפחות כבר לא חם בביצים.
אתה המרזב.
