לעתים, לפני הפגישה הראשונה של הלשון והפלחים, נפגשות העיניים ובחלקיק חיים, נאמר הכל. אך העומק האמיתי, הנכבש לאיטו, מצוי בשאיפה.
בחיים אחרים, כשעוד הייתה לה אישיות משלה, הייתי מניח את ראשה לצד ירכיי ומלטף ברכות את לשונה המריירת. את הרטיבות הענוגה, הייתי אוסף באצבעי ומורח את פי-הטבעת. כל קיומה היה תלוי באצבע, היא הייתה המתווכת והמוציאה לפועל, הארס והנסיוב.
כמו בכל תהליך ראוי, הסבלנות מגלמת נדבך חשוב והשהות בין הספגת העור לבין החזרת האצבע אל תוך פיה, ריסנה אותה מחזירותה ההתחלתית; חזירות אינה תשוקה ובמקרים מסוימים, היא אף גורעת. חרף העובדה שחזירות מלבה פתטיות וגם תחת הנאכל בחזירות, הינו תחת שמח; התשוקה הנעלה ביותר, מקורה ברעב ובמניעה.
לאחר מיצוי נוזלי ושכלי, הייתי נותן לה לטעום אצבע, לא לפני שהנחיריים שאפו מלוא עסיס, בתנועת ביטול קלה.
בעת השאיפה, רגע לפני הצלילה הרקטלית המיוחלת, הבנה מחלחלת, שאצבע אחת בלבד, מספיקה כדי למנוע ממנה את הפרס המיוחל והיא נשארת רק עם ניחוח פסגות. אז שיהיה בשאיפה.
פעילות רקטלית, ענוגה ככל שתהיה, לא שווה מאום בלי המבט הראשוני, ההתקרבות האיטית, תנועת בית-החזה כתוצאה משאיפה עמוקה ותחושת ההודיה הפושה בלשון. וזה נכון למרבית המקרים, פרט לאחד: כשאני שוכב על הבטן, שם היא באמת הופכת לחזירה המחפשת כמהין.
