הכוס, כרימון ואני אוחז בנצרתו. חצי לילה האמה והאצבע מונחות כנגד פלומתה הטריה ברפרוף דק מדק. השמיכה הקיצית מהווה משקל-נגד ותוחמת בתורה את כף-ידי בעדינות.
אנו מביטים אחד בעיניי השנייה וכשעורפינו הופך נוקשה, אנו שוקעים חזרה בשיחה ועינינו מחפשות משמעות בתקרת החדר, ריח נוזלים כבר מעטר נחיריים.
בתנועת שרשרת, כל מספר דקות האמה בוחנת את נפיחות הדגדגן, היא כמעט ולא נושמת על-פי תנועות בית החזה והשדיים. אור ירח כחול חודר בעד הוילון וחורך את עלי עץ השפלרה הצעיר בדרכו אלינו; גוף נשי זרוע קרני-אור, מהווה את אחד המראות היפים והמזוקקים שיש לעולם להציע.
אני סב על עקביי כדי לאפשר לבית החזה לשאוף ולנשוף תוך אנחת חוסר אונים בעקבות ההפסקה הכפויה. האוויר יוצא ממנה באנחה ובאבחה אני חוזר לרימון ובאגודל ימין, אוחז גם בשד הימני.
פרצופי קרב ואני קוברו בבית-שחיה ומשנה את כיוון ידיי, יד ימין אוחזת בנצרה ושמאל תחת עורפה. שערה דבוק למצח ממיני נוזלים ותנועות אגירתם בכף-ידי, משל, דוגית בטביעתה.
אני מספר לה ברכות, היום מוקדש לך והוא נטול כאב, היום את מתענגת עבורי ואני והכוס מתייחדים, רק דגדגן ולשון וכשאני מוסיף שהיא תוכל לאחוז בעורפי ולכוון את הלשון בעדינות, עיניה בורקות מטירוף ואני לא מש מלהביט בהן.
היא מבקשת למצוץ ואני מאשר, הצורה בה היא למדה לגעת בי ולהיחנק, מפעימה אותי כל פעם מחדש. הכל מלא ריר וידה יורדת מטה ומעלה, במקצב הקבוע, רגעים ששווה לחיות בעבורם; קרבת גופים רכה ונפשות בהלימה.
הרכות ממיסה אותי ואני מכוון אותה להסתובב ולקרב את כף רגלה אל-עבר כפות ידיי, היא מבינה ללא שהות מיותרת. אני תוחב את אגודל כף-רגלה אל תוך פי וגומר, נהמות קלות נבלעות באגודלה.
זמן התייחדות כעת, עד שהרימון יתפוצץ.
