בכל נקודה, אתה משאיר חתיכות מעצמך.
באותו ויכוח שהסלים עם ההורים בגיל מוקדם. בפעם הראשונה שהפחדת את אמא או שפתרת בעיות שילדים בגילך לא אמורים לדעת, גם באותה בעיה שיצרת, כדי לראות את כולם מתרוצצים; הנעות החיים.
בפעם הראשונה שראית אישה מתפשטת, זה כללי יותר, יותר נכון לזכור את הפעם הראשונה בה אישה התפשטה עבורך, היופי המכשף שמרגש אותי כל פעם מאז, היום, אף יותר.
את החדירה הראשונה. זה היה נראה כמו עיוור עם מקל, עד שפגעת, לא לפני שאמרה "זה לא החור". חשבת שרק עושים תנועה וזה מסתדר מעצמו. לא.
ההצטיינות הראשונה. הכישלון הראשון. אותה פעם שהתווכחת עם המורה והצלחת לשכנע שאתה מבין טוב יותר. בעל-חיים ראשון שאיבדת, הפעם הראשונה בה הלב נשבר, לומדים ללכת מסביב.
בפעם הראשונה שהכאבת והבטת עמוק לתוך האישונים כדי לראות גלקסיות מתנגשות, מבוכה, הלם, כאב, השפלה.
באותה פעם שדם ניגר בגללך, הרגשת כמו אומן רנסאנסי. בנשיכה האמיתית הראשונה, כשהגוף הננשך הופך לרפוי ונתון לחסדייך המלאים.
כשהבנת שאתה חזק. כשהבנת שישנם חזקים ממך. תמיד ידעת שאתה גאון, יש גאונים ממך. יש הכל.
האבהות.
האבהות.
אתה מבין שרוך, מגיע מחוזק ולא מחולשה. זה צולל עליך כמו נגיחה לאף.
ואז, נשאלת השאלה האלמותית, מי אתה?
פשוט, חבר את הנקודות.