זה לא סוד גדול שמניעה היא אמצעי, לא האמצעי הטוב ביותר, או אפילו טוב לטווח הרחוק, אבל הוא שם וממש לעתים, אותו אמצעי גורם להתמקד במה שחשוב בעולמנו אנו, בי.
אני אוהב מאוד לצחוק, גם עליה, בעצם, אם זה משפיל וזה מביא אותה לאחד מאותם מבעים עלובים, זה מבורך.
אני אוהב לשמוע ולראותה גומרת, נאנחת, משתנקת. מי לא אוהב לשמוע אבא ולפעמים כשאני ממש מחזיק על הקצה, גם המילה אלוהים עולה, גם השכנים מחייכים, בכל זאת, המיניות בכלל והגמירה או החוסר, מהווים אמצעי לקרבה, חסידי קרבה אנחנו - חסיד עליבות אני.
ההבדל בין אבא-אבא לאלוהים, מצוי רובו ככולו ברמת העליבות השוררת: למן הפעם הראשונה, הבנתי שקיים עניין בגמירות ואכן התגלע בינה ובין כוסה, סכסוך.
היא אוננה שעה ולא חשבה אפילו על לגמור, כלומר חשבה, אבל לא הייתה מסוגלת וגם כשהיא כבר הצליחה, הגמירה הייתה בררה, כמו עגבניות רכות, הן טובות רק למטבוחה וחוץ מזה אי אפשר לעשות איתן כלום.
מה עושה אדם נאמר שתלטן, נכון, מזהה את הפרצה ומחליט שלא ליישב את אותו סכסוך, אלא רק להעמיקו.
אינך יכולה גם להשמיע אנקות כאב, גם להיות סתומה וגם לומר לי בבקשה, אני כבר לא יכולה לקבל זין ולצפות שלא תקבלי זין. בכל פעם שאני חושב שלא ניתן להגיע לרמת עליבות כזאת, אני מופתע לטובה.
אין בכי כבכי של מניעה, הוא כל-כך עלוב שזה נשגב, לאחר אותו בכי, גמרתי בתוכה וכהרגלי, הלבשתיה בתחתונים, כדי לכלוא אותו בתוכה, שתקבל משמעות. אמרתי לה שהיא יכולה לגעת מעל התחתונים ולהחדיר את הזרע, מגיע בכמות מכובדת, אגב.
היא אמרה שהיא לא מרגישה כלום כשהיא נוגעת מעל התחתונים, צחקתי כמו שלא צחקתי הרבה זמן כולל נחירות, היא התחילה לבכות, גם הכוס בכה או שכך נראית ומרגישה הרבה מאוד רטיבות. עשיתי את הדבר המתבקש, חדרתי פעם נוספת ולחשתי באוזנה שהיא הדבר הכי עלוב שקיים. כמה שהכוס אוהב אותי, ככה היא שונאת אותנו. אותי ואותו הכוונה, רק כשאנחנו גורמים לה להרגיש עלובה.
ולא לגמור על כך.
