לפני כשנתיים וחצי, בתי פחדה ממני. חשדתי בכך אבל מה שנתן לי את החותמת, היה רגע מכונן בו היא בטעות או תוך כדי משחק נעלה דלת-מרפסת ורעדה כשהרמתי את הקול.
כתיבה עבורי, מלבד התבוננות פנימית, יכולה להיות כלי טיפול עצמי מעניין, בין היתר; כשנרשמתי לאתר, עשיתי זאת כדי להכיר, פשוט יותר כשישנם אי-אלו קווים משיקים, זה מן הסתם לא מחייב ויכול להיות שהקו המשיק היחידי מסתכם בפרט שולי, אך כל מערכת יחסים שאי-פעם חוויתי, הייתה כזו אינטנסיבית וכוללת שליטה, לטוב ולרע. לא הכרתי מערכות שונות, אין ולא היה בי גם צורך או רצון.
הסיבה השנייה, הכתיבה:
לא מספיק להיות מוכשר או מחונן או עלה נידף, מתבודד או יותר. יש לדבוק תמידית באיזו דרך כלשהי, גם במידה והיא ערטילאית, לאט-לאט ניתן לקרום תאים ולפתחה, מילת המפתח היא אכן לאט: לעתים אתה מגיע לפסגה ומבין שאין לך שום דבר מתחת, לעתים אתה זוחל על גחונך והעיניים עסוקות במישור, לפיכך, אין כלום למעלה. העיוורון במרבית המקרים, לא יותר מעצימת-עיניים, כך החיים נטולי קונפליקטים ותהפוכות. אין רע מזה, אין שפל מזה.
כשאתה משרטט לעצמך גרפים, אתה יכול בנקל לראות שיפור או ירידה ומעל הכל - הלך רוח. גם גרפים פילוסופיים, תופסים. כך בונים מגדלים.
כלל הטקסטים, נכתבים בנקל, בדקות מספר ממש ואני תמיד שב ומזכיר לעצמי כי לא מדובר בדקות, אלא, חיים שלמים הנשפכים לכדי בליל אותיות אשר כל מטרתן, לבטא ולנעוץ יתד בבחינה הנפשית המקודשת.
מעטים הדברים שאני לא מחליט או קובע לנבט, אחד מהם, עניין הכתיבה וזאת כדי לשמר אותנטיות ולנסות ולהבין אותה, את הביקורת הסמויה או הגלויה ואת מצבה הנפשי: הקו הדק בין תמונת מראה אמיתית המשקפת גם אותך ביחס אל עצמך וגם אותך ביחס אליה, שברירית ביותר. לא כרצוי, ככורח: כשמישהי נמצאת איתי במערכת יחסים, היא מוכרחה ללמוד גם איך להציב את אותה מראת-התפתחות, ללמוד כיצד לעצור תהליכים שליליים, כתוצאה מאותה זוגיות. זו לא אחריותה, כי אם אחריותי המלאה להובילה לשם, לאותה שותפות מתפתחת אך אצל נבט, זה טבוע וזה מפרה ביותר.
מגיל צעיר מאוד ואחרי תהפוכות מאוד, הבנתי שדעות פחות משפיעות עליי, גם רצונות של אנשים שהם לא אני. אך בזוגיות, למדתי להתחשב בדעות; הן לטובתי. הבנתי שאני יודע איך לגרום לעצמי לשגשג, שזה מעבר לסתם לחיות והבנתי שאני יכול לעשות המון, גם לשנות וזה אחד הדברים הקשים ביותר; כדי לכבוש שינוי, לרוב אתה מוכרח להתנגד לטבעך.
איני מכור לכלום: לא השתכרתי מעולם, לא נגעתי בסמים מימיי, לא ברחתי ולא נתתי לשום דבר להיות חזק ממני, כדי להיות בשליטה תמידית, אתה מוותר כמעט על כל סוג של בריחה, עד כדי כך שגם במרבית חלומותיי אני מבין כי אני חולם ואני חי את המחיר בצורה מיטבית.
כשנבט כתבה: "הכל אצלו היה יותר מידי, המכות, הסקס, הלהט, התשוקה, הרכושנות, האלימות, הזעם, השיחות, הכוונות, הוא רצה את הכל".
הנ"ל משקף לא מעט אישיות, לא מעט פגמים אך בעיקר, דרך או דרכים אשר אני מתווה לעצמי בנחרצות ולעתים, אשר החיים התוו וקיימת בחירה לשנות: המרחק בין תשוקה ולהט לאלימות ולהיות כקפיץ דרוך באופן תמידי - קרוב מאוד, לעתים מטושטש ממש: בעוד שפן אחד מועיל ואיני מדמיין את החיים בלעדיו, הפן השני מהווה את יסודו הקשיח של ההרס העצמי על-כל רבדיו. ממנו, אני לאט מתנתק.
אני אוהב להתבגר, להבין את דקויות האני, להבין הבדלים שבעבר היו נראים כמקשה אחת, לעבד את הממצאים ולטחון עד-דק את אותן הבנות, מינוריות לעתים. הייתי עשיר, הייתי עני, בין כל התקופות תמיד נשארתי אני. אלוהים מלמד שיעורים בענווה. נכשלתי המון - יותר מהממוצע, העזתי המון - הרבה יותר מהממוצע ולכן באופן הסתברותי, גם הצלחתי יותר. אך בדבר עיקרי, איני מוכן להכשל - אבהות.
באותה פעם שבתי פחדה, הבטחתי לעצמי שבמידה ולא אשנה ואשתפר בכך, אכרות לעצמי זרת. לא מטאפורית, כדי לזכור דקות קלון באופן תמידי, עליך להקריב ואין דבר שיותר חשוב להקריב עבורו מילדים: שתגדלנה הרבה יותר טובות, שמחות, מוצלחות ומאושרות ממני. שתגענה יותר רחוק ובאופן יותר בטוח לכל פסגה שניתן לכבוש. זוגיות מצאתי כאן, גם פלטפורמה טובה ומועילה לכתיבה ומיצויה קרב ובא.
עברתי כברת-דרך משמעותית ביותר, אני מאמין שהרבה רע מאחוריי ויותר מכך, אני בטוח שלא אשוב למקומות הרעים הללו, יש לא מעט על הכף, גם על כף היד. למרות שבתשע אצבעות, אדחוף אותן לא פחות.
